קלנדיה - המחסום נסגר זמנית בגלל חפץ חשוד

בוקר רע בקלנדיה

הגענו לצד הצפוני של המחסום בשעה 6:00 וב-6:30 חשבנו שהמשמרת כבר נגמרת, כי התורים שהיו די ארוכים במשך חצי השעה, נעלמו לתוך הסלאלומים. אולם, הם נוצרו מחדש כמעט מיד ואז, בשעה 6:45, ראינו שאנשים שהיו בפנים חזרו בחזרה החוצה והודיעו שהמחסום סגור. איך? למה? לא אמרו להם. חיכינו מספר דקות וצלצלנו לחנה בר"ג לשאול אם היא יכולה לקבל הסבר שנוכל להעביר לאנשים ששואלים מה קרה, מה לעשות, וכו'.

תוך כמה דקות חנה חזרה עם המידע שהמחסום נסגר בגלל חפץ חשוד. גם ראינו שאף על פי שהתנועה המשיכה דרך מחסום הרכבים דרומה, למזרח ירושלים ובעצם כל מקום בישראל, לא הייתה תנועה כלל בכיוון כפר עקב ורמאללה. הלכנו עד הגדר שמפריד בין הכביש צפונה מתחם המחסום החדש וראינו שהכיש הזה היה חסום פעמיים: גם על ידי שער (בצורת דלתות נעולות) וגם על ידי שתי זרועות דוגמת אלה שחוסמים כניסה לחניונים.

כיוון שרוב הפלסטינים נשארו אחרי סגירת המחסום והתגודדו על ה"מרפסת" (חלק של הכניסה לבניין המחסום שגם כולל שלושת הסלאלומים), כדי לשאוף אוויר אנחנו עשינו סיור של המתחם שפעם היה החניון הצפוני של המחסום ועכשיו נסלל ליצור מעברים למיניבוסים של התחבורה הציבורית הפלסטינית (רק אחד הגיע בשלוש השעות שהיינו שם). בחלק הצפוני של המתחם יש רצועה המסומנת לחניית מכוניות, אבל אף פעם לא ראינו מכונית שם. התכנון של המתחם הזה – שפעם חנו בו בערך 100 מכוניות – נראה היום קצת הזוי ולפחות בזבוז של מרחב יקר. אבל בואו לא נתפלפל על זה היום.

בשעה 7:35 הגיע אוטובוס תיירים מלא פלסטינים מכל הגילים שכנראה היו בסיור בישראל והיו צריכים לעבור את המחסום רגלית.  כולם ירדו מהאוטובוס והצטרפו להמון על ה"מרפסת" והמדרגות שעולות אליה ל-10 דקות, בערך, ואז עלו בחזרה על האוטובוס ועזבו את המקום. חשבנו שאולי הם הלכו לשתות קפה בכפר עקב או רמאללה ויחזרו יותר מאוחר בתקווה שהמחסום ייפתח. מצדנו, גורלם לא ידוע.

פחות מחמש דקות אחרי שהם עזבו, בשעה 7:50, האורות האדומים שמסמנים קרוסלות סגורות הפכו לירוקים, אנשים התגודדו בכניסות לסלאלומים ולאט לאט יצרו תורים, התנועה דרך מחסום הרכבים צפונה התחיל מחדש, ונראה כאילו שהמצב חזר למה שהיה בשעה 6:45 כאשר המחסום נסגר, פלוס קהל עוד יותר גדול שהצטופף עוד יותר בתורים.

מטעמי בריאות, אנחנו חיכינו עד 8:30, כאשר התורים כבר נבלעו לתוך הסלאלומים, כדי להצטרף לתור הימני ושמרנו מרחק בתוך הסלאלום (היחידים שעשו כך) אבל אחרי שנכנסנו ל"חדר ההמתנה" (השלב בין הסלאלום לאזור הבידוק), החיילים לא סגרו את הקורסלה, כך שכל החדר התמלא באנשים באופן צפוף. שמענו צלילים מרובים של הסתובבות קרוסלה בחדר ליד, בדקנו, וראינו ששם התורים היו קצרים כי הכניסו אנשים דרך שתי הקרוסלות (בחדר שלנו רק דרך אחת) ועברנו לחדר ליד--שוב מטעמי בריאות.

בבידוק, ראינו שרק שליש מן מכונות הסריקה פעלו והיה רק חלון אחד להראות מסמכים לחייל עבור אלה שאין להם היתר ביומטרי—אז שוב, היה תור צפוף כדי להגיע לחייל הזה.

מהרגע שנכנסנו לסלאלום בחוץ עד שסיימנו את הבידוק עברו 30 דקות ועזבנו את הבניין בשעה 9:00.

אין מה לומר על סגירת המחסום בגלל חפץ חשוד: זה קורה. וכדי להיות "לרג' ", נניח שאפשר לחיות בלי מידע על למה סגרו ומתי בערך אפשר יהיה לפתוח שוב. אבל כפי שאמרנו בדו"ח הקודם שלנו: ניהול המחסום שנבנה לכלול מספר האנשים שהיו הבוקר עם רק שליש או פחות מן המשאבים הטכניים ואנושיים של המחסום, ודווקא בזמן מגיפה, הוא מפגע תברואתי מן המדרגה הראשונה ומוחק את כל המאמץ האנושי וההשקעה הכספית שהשקיעו בבניית המחסום הזה כדי לשפר את המעבר. וגם מראה, לצערנו הרב, שמחסום חדש או לא חדש, לא השתנה כהוא זה הזלזול שיש לרשויות הכיבוש כלפי הפלסטינים. זה הלקח של היום הזה.