קלנדיה. ממתינים שעות לקבלת שרותי מת"ק
במחסום הרכבים, בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית, עצר אוטובוס שהגיע מרמאללה ויעד פניו ירושלים.
זה הנוהל ומצוות הצבא.
מאבטחים וחיילים נכנסו לתוכו לבדוק את כשרות תעודות הנוסעים וירדו כשבאמתחתם אישה ואיש שהובלו לאחר בושה ובלווי חמושים אל תוך מתחם המחסום.
הבטתי במחזה ממרחק. עמדתי על מדרכה להולכי רגל שכידוע, או שלא ידוע, נועדה לעמידת בני-אדם. המראה שלי שם עורר אנטגוניזם בלב מאבטח חמוש שהתחיל לצעוק: "הו-הו-הו..." ולא נענה ואז: "הי-הי-הי...", לא הבטתי למקור הקול ולא הגבתי, אז פתח הצועק בקריאות "מג'נונה... מג'נונה... מג'נונה....". כשנעלמו מהעין העצורים נעלמתי מהמקום גם אני.
לאחר קרוב לשעתיים, כששבתי לאותו המקום והבטתי איך נהג טנדר שנושא ארון נאלץ לפקודת החיילים לפרק את החבלים והניילון הכחול שמקיפים את הארון ושומרים פן ייפגע, שוב החלו הקריאות לעברי, שוב לא נעניתי, אז התקדם אלי מאבטח, נעמד מול פני וצעק: "אני יודע, את שמאלנית ואנטישמית, עופי מפה!".
אני מה? - פרסתי כנפיים. *
סגור – פתוח - סגור:
שוב נסגרה וננעלה הדרך המובילה מהמחסום להולכי הרגל לכוון מחנה הפליטים, שוב ארכה וקשתה הדרך, שוב יש ללכת מאות מטרים נוספים ומיותרים כדי להגיע לדרך המלך.
שוטרים ומאבטחים הם שעשו את זה לפני שלושה ימים, סיפרו מכרים, זה היה כשהיה לכם החג, וסיפרו שלמחרת הסגירה באו פלסטינים עם כלי פריצה ופתחו את הנעול, אז שבו שוטרים ונעלו את שנפתח והודיעו שמי שיעז לפתוח – ייעצר.
מאז זה ככה, כולם יודעים שהכל פה מצולם ואיש אינו רוצה להילקח למעצר.
אבל יש מי שמצליחים לחסוך את הדרך העודפת - גברים צעירים ששבים מיום עבודה מטפסים בתעוזה על השער הנעול ועוברים ממעל.
חצי שעה לפני מועד הסגירה הרשמי הגעתי אל חזית משרדי המת"ק.
עשרות בני אדם הצטופפו במסדרון שלפני סככת ההמתנה לבין יעד פניהם, לפני המשרדים שבשלהם באו למקום.
היו שם נשים גברים וטף וגם תינוק בן שלושה חודשים שספק נמנם ספק ינק מבקבוק בזרועות אמו הצעירה.
השער שמוביל פנימה, אל סככת ההמתנה שלפני המשרדים היה נעול. על הספסלים האדומים שלפני משרד המת"ק ישבו רבים וחיכו לתורם, גם בתוך המשרד רבים חיכו שיקראו להם לגשת את החלון הממוגן, מקווים שאולי, רק אולי, יעתרו לבקשתם.
כולם, אלו שבפנים ואלו שבחוץ היו מצוידים בפתק ועליו מספר שעל פיו נכנסו לחצר הפנימית לחכות.
שעות רבות חיכו האנשים לתורם ולטיפול בעניינם.
אישה כבדת שנים וכבדת גוף שקרסה על כיסא קטן, קטן כמו בגני ילדים, "אני צריכה לשירותים" אמרה וסיפרה שהיא מחכה פה מאז השעה אחת עשרה (ארבע וחצי שעות) וכבר שלוש פעמים אנשים שבפנים בקשו בשמה שיפתחו לה את הדלת כדי להגיע לשירותים אבל לא התקבל מענה. לעזוב את המקום היא מפחדת פן יקראו את המספר שלה ותחמיץ את התור, סיפר איש שעמד לידה.