בקעת הירדן: למה פורצות שריפות רק בשדות התבואה של הפלסטינים

צופות: 
נורית פופר, צביה שפירא ודפנה בנאי
02/06/2020
|
בוקר

אחרי היעדרות של חודשיים וחצי : שדות מתלקחים כתוצאה מאימונים צבאיים

כמעט כל יום היה בורהאן מתקשר אלינו ומתגעגע. היום אנחנו רואים מה הפסדנו, את האביב הפורח בשלל צבעים, את הקרירות הנעימה של סוף החורף. עכשיו הבקעה שוב צהובה ובוהקת מיובש, ובתווך איים שחורים, זכר לשריפות קשות שהתרחשו לאחרונה, לרוב כתוצאה מאימונים צבאיים. כמו בכל שנה בחודש יוני, כאשר התבואה מבשילה וגבוהה. לפני  שלושה שבועות התחוללה שריפת ענק שכילתה 400 דונם, ממחסום תיאסיר עד למחנה כפיר שליד מקחול. הפלסטינים טוענים שהריפה נגרמה מנפלים שנותרו בשטחי האימון שהתפוצצו עקב החום הקיצוני.

בהגיענו מצאנו את המשפחה קורנת מאושר. לפני ימים ספורים התארסה בתם השנייה עם בחור נחמד משכם. בעבר, כאשר עוד למדה באוניברסיטה, ביקש מישהו את ידה אבל אביה סירב לתת אותה לפני שתסיים את לימודיה. מזה שנתיים, מאז שסיימה, היא יושבת בבית בלי עבודה, קצת עוזרת להורים וקצת עובדת בהתנדבות. אולי בשכם תמצא עבודה. מדהים איך האהבה מאירה את פניה, שגם ככה הם יפהפיים.

עוד אנחנו יושבים מחוץ למאהל, ונזהרים לא לגעת, לא להתחבק ולשמור מרחק, הצטרף אלינו גם אבו חלף, בן ה-82. לפתע ראינו עשן סמיך מיתמר מאזור חומסה. התקשרתי מייד למת"ק והתחננתי שישלחו לשם כבאית. אבו חלף מבקש לנסוע למקום השריפה, יש לו שדות חיטה באזור והוא מודאג פן עלו באש. ניסינו להגיע דרך התנחלות רועי אבל השער (הבלתי חוקי) מחוץ להתנחלות היה נעול. השער הזה ועוד אחד מצפון לרועי (שגם הוא היה נעול) חוסמים את המעבר של 13 משפחות מאל חדידיה אל הכביש הראשי ואל כל צורכי החיים שלהם. לא הייתה ברירה, הסתובבנו חזרה לכביש והגענו דרך הכרמים של התנחלות בקעות. דרך ארוכה המתיזה אדמת חמרה אדומה שכמעט לא ניתן לראות דרכה. מצאנו את שדה החיטה של אבו חלף, חלקו קצור וחלקו לא – האש לא הגיעה אליו. המשכנו מזרחה לכיוון העשן. בחלק הצפון-מערבי של חומסה, כמעט עד המאהל של התושבים, בערו שדות החיטה. צעירים רצו אל תוך הלהבות והיכו בהם בשקים רטובים. גם עומר הקשיש, ששדותיו הם אלה שנשרפו,  רץ עם שק לכבות את האש. הגיעה כבאית אחת של הרשות הפלסטינית. ראינו את שביל השיבולים הרמוסים בלב השדות שהעיד על כך שטנקים דהרו כאן, ושהשריפה היא מעשה ידי צבא הכיבוש. התושבים אמרו ששמעו את ירי הפגזים רגע לפני פרוץ האש. 50 דונם הלכו.

אחרי שנות בצורת קשות, הגיע חורף עתיר גשמים וסוף סוף חקלאי הבקעה הפלסטינית ראו ברכה, ואז מגיע חודש יוני עם רוחות השרב, וצה"ל מדליק את הניצוץ שמאכל את יבולם. האם לא ניתן להימנע מירי למשך חודש אחד, עד שיקצרו החקלאים את שדותיהם? האם אי אפשר להתחשב בחקלאים הפלסטינים כמו שמצליחים להימנע מלפגוע בשדות ההתנחלויות ? ולמה לא הצבא והמתנחלים כלל לא באים לעזור לפלסטינים לכבות האש ?