קלנדיה - "רְאֵה כִּי יֵשׁ מִלְּבַד אַתָּה"
שלטים חדשים/מחודשים מקבלים את פני המגיעים למחסום.
אין כמו שלטים ודגלים מתנפנפים בכל עבר להגביר את תחושת צדקת הדרך של השולט, אבל רבבות בני האדם שבשלם הוקם המתקן ואביזריו האין-סופיים, שהם "הקליינטים" האמתיים של המקום הרע הזה, לא נותנים את הדעת לא על השלטים ולא על הדגלים, הם רק רוצים להגיע למחוז חפצם, מבלי להיירות או להעצר, הם לא באים לכאן מבחירה אלא מכורח.
"מי שנכנס ראשון יוצא ראשון", אמרו אנשים וסיפרו שמוחמד, הראשון מבני תמימי שנכלא ושהה בכלא הדרים השתחרר לפנות בוקר והוא שוב חופשי, "בינתיים", הוסיף אחד.
כי במציאות חיי הפלסטינים תמיד עומדת לו לאדם סכנת המעצר החוזר.
במפגש הדרכים שסובבים מבחוץ את המחסום הקיפה אותי קבוצת מכרים בסיפוריהם אודות מצוקותיהם בעת האחרונה: נגמר הכסף, נגמר האוכל, אין עבודה, אין אישורים. פצע וחבורה ומכה טרייה.
היטיב לתאר את המצב תושב ענתא שסיפר שכבר שנתיים הוא בונה את ביתו, ועכשיו לקראת הסוף, כשצריך לרצף אזל הכסף בטרם קנה בלטות. מה עשה? – אסף ממצבורי אשפה שבשולי אתרי בניה מכל הבא ליד ואפילו שאין אחידות, לפחות יש רצפה, אריח כזה, חמישה כאלו, אחד אחר וחוזר חלילה.
ילד רוכל שנח על אם הדרך, ילד ששכב על בטון חשוף כמו ילד שנשכח.
המציאות שילד בגילו נשלח לעזור לפרנסת המשפחה, להביא אוכל לפיות, היא לכשעצמה עוול בל יכופר.
האומללות שאין לה פשר ששידר מראהו, הדהד משפט משיר של אבות ישורון:
"רְאֵה כִּי יֵשׁ מִלְּבַד אַתָּה".
