גוכיה, חמרה, מעלה אפרים, מת"ק בית אל, תיאסיר, יום ה' 19.3.09, אחה"צ

צופות: 
נור ב' (מצלמת), יפעת ד' ודפנה ב' (מדווחת)
19/03/2009
|
אחה"צ

כללי
ארבעה ימים לאחר הפיגוע בו נרצחו שני שוטרים ישראלים, אין הגבלות מיוחדות מלבד הנוהלים האכזריים הרגילים. משיחה
עם פלסטינים עולה כי בשום שלב לא היו חיפושים, לא עוצרinfo-icon ולא פעולת עונשין משום סוג. מוזר, לא? אחד הפלסטינים ששוחנו איתו טוען שהרצח לא היה פיגוע כלל, אלא "מאפיאג'י" - חיסול על רקע של עולם תחתון, אולי הברחת סמים, מה גם שבוצע כמה מאות מטרים מהגבול עם ירדן, שייתכן שהוא מהווה מסלול ההברחות...
"אנחנו נמנעים מפגיעה בשוטרים," כך הוא אמר, "מתנחלים - כן, חיילים  - בטח, אבל לא שוטרים. גם אם הם מתנחלים, ברגע שהם לובשי מדים, הם קודם כל שוטרים". אנחנו, כמובן, איננו חוקרות, אבל התיאוריה מעניינת.
                                                                                                   


בתמונות: כפותים במחסום מעלה אפרים (ראה פירוט למטה)

קוסרין
(הכפר הראשון ממזרח לצומת זעאתרה (תפוח) מצפון לכביש 505 – שני טרמפיסטים שחזרו מישראל להלוויה סיפרו שמאז תחילת האינתיפאדה יש חסימה בינם לבין ביתא וחווארה, דבר המאלץ אותם להאריך את הדרך בקילומטרים רבים ולנסוע דרך מחסום תפוח.

11.15 – מעלה אפרים
אין תנועת מכוניות. לא התעכבנו.


11.30 - מחסום חמרה
אין תורים ומכונית שהגיעה עברה מייד. שני הולכי רגל ממתינים זמן קצר למכוניתם שתעבור את הבדיקות.

פגישה עם אנשי אל חדידה
סיפרו שמדי כמה ימים מגיעים כמה חיילים בג'יפ והאמר, מקללים ומאיימים. אין להם צו כלשהו וייתכן שההצקות הן יוזמה פרטית של קצין וחייליו. ביקשתי מידידנו להתקשר כאשר החיילים  מגיעים שוב.

13.50 – מחסום תיאסיר
כ-10 דקות לפני שהגענו הגיעה קריאה טלפונית מפועל פלסטיני שאמר שמעכבים נהג מונית, מקללים אותו ודוחפים אותו . אחר כך התברר משיחת טלפון איתו וגם מעדי ראייה, שלא הופעלה כל אלימות פיזית כלפיו. כמו כן נאמר שסגרו את המחסום בשני הכיוונים. הסיבה : מאותה מונית שהגיעה מהגדה ירדו נוסעים "שלא לפי הנהלים" (כך אמר לנו לאחר מכן המ"פ ), כלומר כ-50 מ' לפני המקום המיועד לכך. החיילים דרשו מהנהג שיחזיר את כולם למונית, ויסע איתם את 50 המ' עד לנקודת ההמתנה למעבר רגלי. הנהג סירב. החיילים התעצבנו והחל מאבק כוח – למי תהיה המילה האחרונה. בהגיענו , ארבע מכוניות ממתינות מצד מזרח לעבור אל הגדה, חמש מכוניות ממתינות ממערב למחסום למעבר אל הבקעה. אין מעבר. כשהחיילים רואים אותנו הם מתחילים להעביר ללא בדיקה כמעט, ותוך חמש דקות אין מכונית במחסום. המונית ונוסעיה המעוכבים, נשלחו כ-100 מ' הלאה לצד המערבי של המחסום. לידה עומד ג'יפ, המ"פ והחיילים בודקים תעודות.  נהג של מונית אחרת שמחכה לנוסעיו מספר שהעיכוב בגלל שהנוסעים ירדו לפני  המקום המיועד. הנהג המעוכב שראה אותנו מרחוק, צלצל לנהג שדיבר איתנו, מאשר את הסיפור אך אומר שלא פגעו בו.
אני מצלצלת למת"ק, אומרים לי שידוע להם הסיפור ויש כבר אישור לשחרר את המונית ולתת לה לעבור. בתחילה החייל במת"ק מנסה להצדיק את העיכוב, אולי אין למונית אישור לעבור שם. אני אומרת לו שהוא עובר עשרות פעמים ביום. הוא ידאג שישחררו אותו.
מפקד המחסום מאשר לנו לגשת לצד השני של המחסום ואני שואלת אותו אם יש דרך מלמעלה והוא מאשר לנו לעבור לצד המערבי של המחסום, שמעולם לא היינו בו. אנו עומדות בשקט בצד. המ"פ היימן צועק עלינו שאסור לנו להיות שם ללא אישור, אנו אומרות שהחייל שלו אישר לנו. הוא מצלצל למשטרה ומורה לחייליו לאלץ את הנהג להתרחק. הם מלווים את הנהג עוד 150 מ' פנימה, אנו צופות מרחוק, המ"פ מורה להם לנסוע רחוק יותר והם נעלמים מעבר לסיבוב.אנחנו חוששות שמא יפגעו בנהג ובנוסעים ומזהירות את המ"פ ואת החייל במת"ק שיש לנו דרכים לדעת מה קורה שם, גם אם יסתתרו מעיננו.  אנחנו שואלות כל מי שעובר במחסום והם אומרים שהג'יפ עומד ליד המונית, הנוסעים והנהג הורדו ממנה, אך לא נראה להם שיש אלימות. מהמת"ק אני מקבלת את התשובות המקובלות: אין כזה דבר בצבא שיכו פלסטינים, לא קיים, וכו'.
15.00 - המונית המעוכבת מגיעה למחסום , עכשיו נוסעיה יורדים במקום ה"נכון" וכולם עוברים תוך 10 דקות. 8 גברים, אשה אחת וילד כבן 10. לדבריהם לא היתה כל אלימות. רק עיכוב ובלבול מוח.

15.30- מחסום גוכיה
שמח טרקטורים משני צידי השער מתינים זה כ-40 דקות. שתי דקות לאחר שהגענו מגיע ג'יפ צבאי והחיילים יורדים לאיטם לפתוח. אין מה לדבר על התנצלות, הסבר, משהו, על האיחור. בצד המערבי ממתין טרקטור עם עגלה והרבה ילדים החוזרים מטאמון לבלות את יום הששי החופשי מלימודים בבית הוריהם. כולם ניגשים ללחוץ את ידנו בשמחה.
על הכביש הראשי, כ-30 מ' משם, עוצרת משאית ענק ושני  גברים יורדים ממנה וצועדים לכיוון השער. כאשר הם מגיעים אחד מהם מתייצב קרוב-קרוב לפני נור ומקלל אותה ומאיים לשבור את מצלמתה. יפעת אומרת לו שהיא תוסיף את האיום הזה לתלונתה במשטרה, האיש נרגע מעט ומתרחק קמעה. אחד החיילים מנסה לחמם אותו: "היא מאיימת עליך?" והאזרח מתחיל לאיים על יפעת. ויפעת הדקיקה והעדינה למראה, עם המבט המתריס והמאיים, אומרת לו לנוכח איומיו - בוא, בוא איתי הצידה...
הבחור האלים אולי חושב שאם  היא מזמינה אותו הצידה אולי יש לה חגורה שחורה... הוא נבהל. איומיו ואלימותו המילולית פחותים עתה.
בינתיים הפלסטינים עוברים ונוסעים משם כשמבטיהם המודאגים מלווים אותנו. לאחר שהמקום התרוקן אנחנו עוזבות את המקום, האזרחים האלימים ממשיכים לצלם את מכוניתנו.

כעבור כחצי שעה מצלצל אחד הפלסטינים ושואל בדאגה אם אנחנו בסדר. אני יכולה לדמיין את התסכול שלו, שעומד שם חסר אונים מול האיומים והאלימות, ואוי לו אם יתערב לטובת ידידותיו.

16.00מחסום חמרה
המחסום ריק כמעט. מגיעה מכונית ופורקת את נוסעיה. סיבוב הרמת החולצה של הנהג, בדיקה מהירה, והנוסעים עוברים ברגל. אחרי חמש דקות כולם מתאחדים וממשיכים בדרכם. משום כך אין תור לשום כיוון. מפקד המחסום מקבל אותנו ב"אתן יודעות את החוקים, אתן יודעות שאסור לכן להיות כאו..." והוא עוד צריך לחשוב איפה בשטח שלו הוא מרשה לנו לעמוד. אחרי כמה דקות אנחנו מניחות לו להמשיך להרהר בסוגיה בלעדינו וממשיכות בדרכנו.

16.30 – מעלה אפרים
מרחוק אנחנו רואות פלסטינים אזוקים מעוכביםinfo-icon ממערב למחסום.  כשאנו יורדות מהמכונית אנו מוצאות חבורה עליזה של צעירים מיריחו, שהאיזוק הכובאה והממושך (משעה 13.00 לדבריהם) שחותך את פרקי ידיהם ומנפח את האצבעות לא הצליח לפגוע בעליצותם הכללית. אחד מהם אזוק בידו אל עמוד כי הוא התלונן שהאיזוק מאחורי הגב הכאיב לו. כשהחיילים מבחינים בנו הם מגיעים עם בקבוק מיםinfo-icon למעוכבים. נותנים אותו לצעיר האזוק רק בידו האחת, והוא אמור להשקות את חבריו בתנאי שיתקרבו אליו "ואחד-ואחד". קודם לבואנו לא עלה בדעתם ששבוייהם צמאים. הבחור שמשקה את חבריו מדליק להם בהזדמנות זו סיגריות ותוקע אותן בפיהם. זה, כמובן, מרגיז מאוד את השלטונות. כעונש, ניגש אליו אחד החיילים ומהדק עד לכאב את האזיקון שלו.

16:45 הצעירים האזוקים חשדניים ואפילו עוינים כלפינו בתחילה, אך כאשר הם נוכחים שאנו מטלפנות (למת"ק) ובעקבות זאת  בא חייל ופותח את האזיקים, הם מפשירים קמעה. כרגיל קשה מאוד לחתוך את אזיקי הפלסטיק שחותכים בעור, וזה מכאיב מאוד לאחד הבחורים, שחושב גם שהחיילים מסתלבטים עליו. הוא הולך משם לפני שמשחררים אותו מהאזיוקנים וחוזר רק אחרי שמשחררים את חבריו.

אנחנו ממעטות לדבר עם המעוכבים אן בכלל, נדמה לנו שהם אינם חפצים בשיח רעים עמנו. אנחנו עומדות בצד ומטלפנות למת"ק ולמוקד ההומניטרי. במת"ק אומרים שהם מעוכבים כי הם התפרעו במחסום, הם הופתעו לשמוע שאזקו אותם ומעבירים מייד הוראה לחייליםן לשחרר אותם מהאזיקונים. 

הערב יורד, אנחנו ממשיכות להפציר, מגיעה המשטרה, בודקת את המעוכבים,  המשטרה נוסעת, חושך, והמעוכבים רועדים מקור.  החיילים מנסים לסלקנו מהמחסום לשווא, גם המשטרה לא מוצאת פסול בנוכחותנו שם. 

18.10 החיילים מחזירים את תעודות הזהות לציעירים,  שכבר לא כל-כך עליזים, את תעודותיהם. הצעיר הפוחז למראה ניגש ומבקש להודות לנו וללחוץ את ידינו. מייד כל היתר מסתדרים בשורה אחריו ללחוץ את ידינו. זה היה רגע מרגש. חיכינו עד שהמונית שלהם עברה במחסום והתרחקה ועזבנו.