בקעת הירדן | מחסום ווטש

בקעת הירדן: הגירוש

כאן חיים בני אדם

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email

בקעת הירדן (כולל צפון ים המלח) היא רצועת הגבול המזרחי של הגדה, הגובלת בממלכת ירדן. היא משתרעת על 1.6 מיליון דונם, שהם קרוב לשליש משטח הגדה כולה. קרוב ל 90% מהשטח בבקעה מוגדר כשטח C והוא בשליטה ישראלית מלאה. השאר, שטחי A, B בשליטת הרשות הפלסטינית, ובהם יישובים מפוצלים ומבודדים אלה מאלה.

כ- 10,000 ישראלים מתגוררים בהתנחלויות בבקעה יחד עם כ- 65 אלף פלסטינים המפוזרים שם ביישובים עירוניים וכפריים ועוד כ- 2700 חקלאים ורועי צאן ובקר, שמתגוררים בקהילות קטנות בדרך כלל במאהלים מרוחקים. קהילות אלה הן פלח אוכלוסייה המוחלש והנרדף בגדה, אשר סופג התעללויות בלתי פוסקות הן מידי המינהל האזרחיinfo-icon הן מידי פורעי המאחזים. אלה וגם אלה נעזרים בכוחו ובנוכחותו של הצבא המסייע להם ומעניק להם גיבוי.

הטרנספר השקט של תושבי הבקעה
רוצה להכיר לך את הפעילות שלנו בבקעת הירדן

בבקעת הירדן, במקום בעל הנוף המדהים, השמים הגדולים ועדרי הצאן, חיה קהילת רועים, קבוצות של משפחות שמתרכזות במתחמים קטנים, כל אחת לעצמה, וכולם ביחד. מעליהם בהר, או בצד כביש אלון, קמו התנחלויות, ובשנים האחרונות מוקמות חוות בודדים יהודיות, בחסות ובעידוד ההתיישבות היהודית וכן המוסדות הממנים של מדינת ישראל.

בסיסי צבא ומחסומים מקיפים ומשקיפים על כל תזוזה. הצבא, כריבון בשטח, שאמור להגן על יושביו המקוריים, משרת את המתנחלים ופועל על פי דבריהם. מתייצב לכל קריאה שלהם ומסלק את הפלסטינים באמצעות צווים שונים. יקראו לזה שטח אש, שטח צבאי סגורinfo-icon, שמורת טבע או עתיקות.

שרותים שמקובלים בכל מקום אחר, כמעט ולא מתאפשרים ולא מסופקים על ידי הרשויות. אין חיבור למים זורמים ולחשמל. דרכי הגישה קשות, אין תחבורה ציבורית ולא מכוניות פרטיות. בתי הספר רחוקים ודורשים מימון הסעות יקר.

אנו עדות במשך תקופה ארוכה לנגיסה בקרקעות שהיו שטחי המרעה של הפלסטינים. בגידור שטחים לטובת מתנחלים, בתקיפות של עדרים, בניסיון להפחיד ולהבריח מהשטח. בנוסף מוגדר רוב השטח הפתוח כשטח אש שאינו מותר במרעה או חקלאות.

מקורות המים הטבעיים ובורות המים שנחפרו בעבר יובשו על ידי "מקורות" או התנחלויות שמשתלטות על המעיינות. ולכן אספקת המים היא במיכלים שעלותם יקרה מאד, בעוד שצינורות של מקורות עוברים לידם ומגיעים להתנחלויות.

לאחרונה נחתם הסכם הספקת לוחות סולריים עם חברת קומט מ. שמתקינה מערכות סולריות לאזורי C בכל הגדה, וקרוב לודאי שעד סוף שנה זו תהיה לכל משפחה אספקת חשמל ראויה.

אנו, מגיעות למקום באופן קבוע במטרה לתמוך במשפחות הרועים, לעזור להם במאבק על שמירת הבית, המקום, החיים,  זה מתבטא בליווי רועים, פנויה לרשויות, כתיבת עדויות על הנעשה במטרה שיגיע לידיעת הציבור בארץ ובעולם, וכן בעזרה במתן מסוגים שונים.

בשנת 2020 יזמנו ועזרנו להקים גן ילדים באזור, ואנו שמחות לציין לטובה את התרומות שקבלנו מאזרחי ישראל הנדיבים. הגן שהוקם הפך לבית ספר יסודי וגן בחסות המועצה המקומית של טובאס, ואמנם יש צווי הריסה אך אנו מקוות שהוא ימשיך ויפרח. זהו סימן מאד מעודד לקהילה על יכולותיה ורצונה לשפר ולקדם את מעמדה.

רחל אפק, פעילת מחסום ווטש, 1.11.21

 

כאן אפשר לשוטט בין מקום המשמרות, לקרוא על המקום, או לעיין בדוחות

ניתן לנוחיותכם להגדיל את המפה על ידי הקשה על הרבוע בכותרת השחורה

בריכות שחייה בהתנחלויות - צמא בקהילות הרועים

חברת המים הלאומית "מקורות" היא בעלת השליטה הרשמית על עתודות המים בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1982. מפעל אספקת המים בבקעת הירדן של החברה נועד לספק מיםinfo-icon לתושבים היהודים בבקעת הירדן. המפעל עצמאי ואינו קשור למערכת הארצית וכולל 44 בריכות, 28 קידוחים ו-28 תחנות שאיבה. כמות ההפקה השנתית עומדת על 31,500 מיליון מ"ק. בבקעת הירדןכמות המים המוקצים לתושבים הפלסטינים שואפת ל-0, אף כי הם רוב גורף מהאוכלוסייה.

התושבים בקהילות פלסטיניות אלו תלויים במי הגשמים המועטים היורדים באזור, שאותם הם אוגרים בבורות, וברכישת מים במכליות מקבלנים פרטיים. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים  המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר לנפש ליום. האמורים לספק את כל צרכיהם. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש, ובנוסף - מתבצעות מפעם לפעם פעולות הריסה של  בורות מים בידי המינהל האזרחיinfo-icon וחירור מיכלי מים בידי המתנחלים

 

מניעת מים חמורה מקהילות הרועים ומעדריהם בבקעת הירדן
Photo: 
דפנה בנאי

קובעים עובדות בשטח: הסיפוח כבר כאן

מדינת ישראל החלה בפעולות מכוונות לסיפוח דה יורה של הבקעה מייד אחרי שנכבשה ב- 1967, במטרה לתפוס חבל ארץ רחב ידיים זה, שאדמתו פורייה ומשופעת במים, לפני שהרשות הפלסטינית תצליח לבנות ולפתח בו תשתיות לעיור ולתעשייה. לשם כך יצאה המדינה בהכרזה על כ 50% מהשטח כאדמת מדינה; שטחים נרחבים הוכרזו כשמורות טבע ושטחים אחרים כשטחי אש לאימונים צבאיים, שחלים פעם או פעמיים בשנה. מאחזים פיראטיים צצים בן לילה על גבעות החולשות על היישובים הפלסטינים, ומקבלים הכשר מהיר ודרכי גישה סלולות מהמועצה האזורית, וחשמל ומים מבסיסי צה"ל בסביבה. 

הגדרת שטחי אש ושמורות טבע באזורי המגורים והמרעה של קהילות הרועים (אך לא של ההתנחלויות והמאחזים) היא עוד דרך לייצר טרנספר שקט, ולאלץ את התושבים לפַנות ולהסתלק. זהו מצב בלתי אנושי שנפל על הפלסטינם בהמתגוררים שם עוד מלפני הכיבוש. בתקופות של אימוני הצבא הם מסולקים ממגוריהם כמעט ללא התראה, לשעות ולפעמים ליממות, בחום היוקד בקיץ ובקור המקפיא בחורף. בנוסף למכה זו סובלים אנשי קהילות הרועים מהתנכלויות והתעללויות מצד אנשי המאחזים, ללא ההגנה שהיתה אמורה לבוא מצד הצבא. להיפך, התופעה של מעצר פלסטינים שהעזו להתלונן הולכת ונפוצה. התהליך מחמיר מדי יום. התושבים הפלסטינים ניצבים חסרי אונים מול מתנחלים אלימים, מול מינהל אזרחי תוקפני ומול צבא אדיש ו/או משתף פעולה עם המתנחלים.

השתלטות על אדמות

נרדוף נשיג נחלק שלל

כתוצאה מההכרזות על שינויי הבעלות על השטחים בבקעה, חלים על הפלסטינים איסורים רבים המגבילים את חייהם בצורה אנושה. אסור לבנות כל מבנה שהוא, למגורים או לגן ילדים, למרפאה או לבעלי חיים - ללא אישור. ואישורים לא מתקבלים! אם נבנו מבנים ללא אישור, מכורח המציאות, באים והורסים לפעמים ללא התרעה. לפעמים באים והורסים פעם שנייה ושלישית לאותה המשפחה. באים עם בולדוזרים ענקיים ועולים על האוהלים, על דירים וסככות, מוחצים רכוש וחפצים ועורמים על הכל חול ואדמה.
שטחי המרעה שהצטמצמו והאלימות של פורעי המאחזים, מאלצים את הרועים לחפש מרעה במקומות מרוחקים או לקנות בכסף רב מזון חלופי. חל איסור חמור להימצא בשמורות הטבע ואם נתפסו שם בעלי חיים תועים הם נלקחים להסגר בבסיס מרוחק עד שבעליהם יפדו אותם באלפי שקלים. בשטחי האימונים הצבא משאיר אחריו נפלים חיים, בידיעה ברורה שהם מסכני חיים, ואכן כל שנה נפצעים שם ילדים ורועים .  חל איסור לעבד אדמות חקלאיות, שהיו בעבר מקור לפרנסה בטוחה. השדות הירוקים ודוכני הירקות והפירות הצבעוניים, שהיו סימן היכר של כביש 90, הצהיבו ונעלמו.

האיסורים חלים רק על הפלסטינים. למתנחלים מותר לבנות, לרעות, לעסוק בחקלאות, להתנחל בכל מקום בבקעה, וגם לקחת את החוק לידיהם ולתקוף ולפגוע ולאיים כאוות נפשם.

הוצא צו חדש של הצבא האוסר על הפלסטינים לעבד את אדמותיהם בצפון הבקעה, שנמצאות בשטח שהוכרז כ"שטח אש". אבל למאחַזים הפיראטיים שצצים על הגבעות ביוזמה פרטית, אין מיגבלות. כתוצאה, אדמות חקלאיות הופכות להיות חסרות ערך לבעליהן. ... הצו הזה הועבר לידיהם לפני כמה ימים על ידי המת"ק הישראלי באמצעות המת"ק הפלסטיני. לא נאמר מה תהיה הסנקציה נגד מפירי הצו. 
שוחחתי עם אחד הבעלים של שטח אדמה כזה, מקהילת רועים, ולדבריו כולם מפחדים, לא חורשים ולא זורעים. הפחד הגדול הוא מהפקעת הטרקטורים. זהו עונש כבד וחמור, שהמינהל האזרחי נוקט בו כבר שנים. בפועל, באים ומפקיעים טרקטור מידי המשפחה לחודשיים, וכדי לפדות אותו הם יאלצו לשלם 5,000 שקל   תמורת  "אחזקתו" - הכנסה ממוצעת של משפחת רועים בבקעה במשך שלושה חודשים. לדוגמה, היום הוחזר טרקטור לבעליו, תושב ברדלה, חודשיים אחרי שהופקע, תמורת 5,000 שקלים. האיש מתפרנס מחריש, ועתה עברו עליו חודשיים ללא פרנסה. מתוך דוח 20/12/2019

Toggle accordion

עדות: 

במשך שנות פעילותי הייתי עדה לעשרות מקרים של הריסת בתים. הבטתי לתוך עיניהם של אנשים שנותרו ללא קורת גג וכל אחד ואחד מהם שבר את ליבי. אנחנו, שספונים לבטח בבתינו המוגנים, לא נוכל להבין לעולם את עומק השבר של מי שביתו הפך לערימה של גרוטאות, מוטות מעוקמים, וכל חפציו זרוקים על האדמה ואין לו מושג איפה יניח את ראשו הלילה. אנשים עומדים ובוהים במראות הקשים, אבודים, מיואשים. ( דפנה ב')

להמשך קריאה...
Toggle accordion

של מי החיים האלה, לעזאזל?

 

ע' וש' הם זוג צעירים בדואים, בני חמולה שגורשה מהפזורה הבדואית בדרום ישראל בשנות ה-50 והתנחלה בבקעת הירדן (גדה) כמוצא אחרון. השניים נישאו ובנו בית בג'פתליק בתחום המשפחה המורחבת, בתקווה להקים משפחה ולחיות טוב. כמו זוגות צעירים בכל העולם.  ש' היתה בהיריון הראשון כאשר הגיעו בולדוזרים של המינהל האזרחיinfo-icon והרסו את ביתם היפה, דרסו וכיסו בעפר את הריהוט והחפצים. הסיבה: בשטח C (שטח ירדני כבוש, שמעולם לא סופח לישראל) לא בונים ללא אישור הכובש, אשר ממילא לא היה מאשר. הריסות בתים מלוות לרוב באיומים: אם תעזו לשקם ולבנות מחדש – נחזור. הזוג נמלא פחד ועלה צפונה, לחומסה, שם בנו אוהל מגורים וסככות לבני הצאן. אך כעבור זמן גם לכאן שבו הבולדוזרים המפלצתיים, הסיבה: זהו שטח אש ולפלסטינים אסור לבנות כאן ואסור לעשות חקלאות ואסור לרעות... אך אל דאגה, למתנחלים יהודים אפשר ומותר. ושוב מחקו את אוהל המגורים של המשפחה, ואת סככות הצאן ואת חפציהם. בנם הבכור היה בן שנתיים וחצי ולבתם התינוקת מלאו חודש ימים. והאיום? הגיע אחרי שבוע: תעזו לשקם? נחזור ונחרים את הטרקטור ואת כל השאר. האיום עשה את שלו. עם שחר ב-5 באוגוסט 2019 המשפחה פינתה את עצמה בטרקטור רתום לעגלה קטנה לעבר הג'יפתליק. שם, בצפיפות לא אנושית, מתגוררת המשפחה המורחבת שלהם. משאית ישראלית התנגשה בהם חזיתית, ומכונית אחרת נכנסה בהם מאחור. התינוקת נהרגה במקום, האם נפצעה אנושות ואושפזה מחוסרת הכרה בהדסה עין כרם, הסבא שבר את זרועו, הילד הקטן נפצע בראשו ונזקק לתפרים. הטרקטור נעצר ונלקח לחקירה..

כעבור מספר חודשים ש' החלימה ועתה מצפה ללדת, בקיץ 2020. ע' מצא עבודהinfo-icon כרועה צאן שכיר, הטרקטור עדיין עצור לחקירה וכל יום שעובר מעלה את מחיר הפדיון, שיהיה עליהם לשלם. כבר הגיע לששת אלפים.

להמשך קריאה...
הריסות של מגורים ותשתית דלה
גם את הקולטים הרסו.
Photo: 
נורית פופר
מבנה מאולתר עפ ציוד בין העצים
מאחז ( לא חוקי) בבקעה בגבעת סלפית
Photo: 
נורית פופר

הגבלות בניה והרס של מבנים קיימים

מאז 1967 מסרבת ישראל לכל הבקשות של הפלסטינים להיתרי בנייה, בטענה שאין תוכנית מתאר, תכנית שישראל מסרבת לעשות. בעקבות זאת, כל הבנייה ב-50 השנים האחרונות היא בלתי חוקית ויש על כל המבנים צווי הריסה המושתים ללא כל הודעה מוקדמת, כך שכל הפלסטינים בבקעה חיים תחת איום קיומי מתמיד. באותה עת נבנו אלפי בתים של יהודים בבקעת הירדן, חלקם חוקיים וחלקם ללא היתר. בכל הזמן הזה לא נהרס ולו בית אחד של יהודים.

הריסת הכפר חומסה – 3.11.2020

10 דקות ניתנו לתושבי חומסה לפנות את כל חפציהם לפני שהכורת עלה על בתיהם העלובים. 10 דקות!! בחמש הדקות הראשונות לא זז אף אחד מההלם. תשעה בולדוזרים ומאות חיילים וכלי רכב נחתו עליהם בשעה שתיים בצהריים. ואז – ריצה מטורפת!  מה להציל ? את המזרונים? את השמיכות ? ומה עם הבגדים? והאוכל? והמקרר? ואולי תמונות של הילדים ושל אבא ואמא. התרוצצו הלוך ושוב ומרוב בלבול לא הוציאו כמעט כלום. והבולדוזרים לא היססו. הכל הם רמסו. את האוהלים ואת מכשירי החשמל, את הפאנלים הסולארים ואת מיכלי המים, את בתי השימוש החיצוניים שתרם האיחוד האירופי ואת כל החפצים האישיים. חיים שלמים של בגדים ומזכרות ותכשיטים. הכול הלך.
אפילו את הדירים והמזון של הכבשים רמסו. ומי יגן על הכבשים? ועל הטלאים?

75 אישה ואיש, ביניהם זקנים וחולים ו-45 ילדים, עמדו עם ערב תחת כיפת השמיים ולא ידעו לאן ילכו. בשתיים לפנות בוקר הביא הסהר האדום כמה אוהלי סיירים והאנשים זחלו לתוכם כשכל אחד מהם מחבק טלה כדי לשמור על חום גופו שלא ימות.

מרעי: חרב עליו עולמו לאחר הריסת ביתו
Photo: 
דפנה בנאי
חצי שעה הריסה של 40 שנות עבודה במקורות
Photo: 
דפנה בנאי
הגבלות תנועה

מחסומים בבקעה   ישראל הציבה מספר מחסומים בין ההר לבקעת הירדן למרות השקט השורר במקום. ארבעה מחסומים כאלה עדיין קיימים. תיאסיר, חמרה, מעלה אפרים וייט"ב. במחסומים אלה (חלקם לרוב לא מאוישים) נבדקים כלי רכב פלסטינים ורק תושבי האזור, בעלי אישורים,  יכולים לעבור. מצב זה מקשה על מרקם החיים היות ורוב שירותי הבריאות והחינוך נמצאים מחוץ לאזור. המחסומים משפיעים גם על תושבי ההר, כי הם אינם יכולים להגיע לאדמותיהם שנמצאות בבקעה. נפגעים גם הקשרים החברתיים והמשפחתיים ההדוקים שבין תושבי הבקעה ותושבי ההר. 

חסימות   הצבא מציב חסימות בין מגורי הקהילות  לבין הכביש הסמוך, המוביל למרכזי חיים חשובים. שבילים שהמוקמים בעיקר בחורף, נהרסים מייד. דבר זה מפריד בין המאהלים ובין  אזורי המרעה שהוא הבסיס לקיומם, וכן מקשה על הגישה לשירותי מסחר, בריאות וחינוך. החסימות הן מפגע סביבתי כגון תעלות, תלי עפר מוגבהים לאורך הכביש, וסלעים החוסמים את הנתיב. חסימות אלה מקשות גם על רכבים של ארגונים הומניטריים, הבאים לסייע  לקהילות הרועים של בקעת הירדן.  

פעילי זכויות אדם ישראלים מסייעים לנפגעי ההריסות

ארגוני זכויות אדם מלווים קהילות רועים אחרי ההריסות