עטרה, קלנדיה, יום ב' 10.11.08, אחה"צ

צופות: 
יעל י. אילנה ד. (מדווחת)
10/11/2008
|
אחה"צ

נבי סמואל, עטארה

14.00 – 17.30 

נסענו דרך הכפר (נבי סמואל) וראינו את כל הסוסים ורוכביהם הצעירים, שבהעדר כל עיסוק אחר הם שועטים באזור. בעל חנות המכולת הזמין אותנו לשבת (סירבנו לקבל ממנו קפה). הוא היה להוט לספר לנו מה קרה לאחיו, עיד ברקאת, בשבוע שעבר. ביום שלישי ה- 4 בנובמבר יצא ישראל,המתנחל שהקים את ביתו הבלתי חוקי בפאתי הכפר, ושניכס לעצמו אדמות של פלשתינאים שעברו לירדן, לחרוש בטרקטור שלו. הפעם החל לחרוש גם את אדמתו של עיד. עיד רץ אל שדהו ונעמד מול הטרקטור בכדי למנוע מישראל לחרוש אותו. המתנחל צעק לעברו שיזוז מדרכו שאחרת ידרוס אותו. היות ועיד לא זז, אכן עלה הטרקטור של ישראל על רגלו לפני שנעצר. עיד הזעיק את המשטרה והשוטר (אילן) שהגיע, קודם כל שאל את עיד מה צבע תעודת הזהות שלו. אחר כך התייעץ השוטר עם מפקדו (זאב) ולא רק שלא הזמין אמבולנס בכדי לפנות את עיד, הוא גם לא רשם כל דו"ח ורק אמר לעיד שהוא יכול להגיש קובלנה בתחנת המשטרה שבבית אל. שכן הזמין אמבולנס. כשיצא עיד מבית החולים נסע למשטרת בית אל, כאן נאמר לו שעליו לפנות למשטרת גבעת זאב. גם בגבעת זאב איש לא היה מוכן להאזין לו. עכשיו הוא פונה לעורך דין בכדי להגיש תלונה נגד הגנב ישראל!

ג'מאל, בעל המכולת, הולך פעמיים בשבוע דרך השדות לבית חורון בכדי לבקר את אשתו וילדיו הגרים שם. הוא רוצה מאד להרחיב את המבנה הקטנטן בו שוכנת המכולת שלו, בכדי לאפשר למשפחתו לגור עמו, אך הוא יודע שכל בניה שיבצע תיהרס מיד כפי שקרה בעבר בכפר שיש בו מצוקת דיור קשה מאד.

כשהגענו למחסום עטארה כמעט שלא היה תור של מכוניות ולכן נסענו קודם כל לכפר וניסינו לדבר עם בעל המכולת שבו. היות וזה אינו דובר עברית הזמין שכן דובר אנגלית שיוכל לספר לנו על מצוקותיהם.  הוא אמר שהעמידה של חצי שעה כל בוקר וכל ערב במחסום גורמת סבל. לדבריו לקראת סוף חודש הרמדאן הייתה הקלה אבל עכשיו חזר המצב לקדמותו והוא מעיק במיוחד על הזקנים והחולים.

חייל גבעתי במחסום בדק את תעודות הזהות שלנו ואחר כך הצהיר כי מפקד היחידה הורה שלא להרשות לנו לחנות בסביבת המחסום, כך שהבענו את מכוניתנו עד למסגרייה. בינתיים נוצר תור שהגיע עד מעבר להתפצלות בכביש ושוב צפינו בצפירות ובהידחפויות המוכרות. היו שני נתיבים למכוניות היוצאות אך אחד מהם שימש לבדיקת הרכבים, לפעמים גם השני ואז התארך התור עוד יותר. הנהגים אבדו סבלנות וניסו לעקוף אלה את אלה. מובן שהנדחקים 'נענשו' מיד והוחזרו אל סוף התור. תזמנו המתנה של כ- 25 דקות. אחרי זמן מה התחילו להופיע מכוניות מכיוון הדרך העוקפת, מה שהבהיר לנו שהעיקוף הארוך התחיל להיות כדאי בשלב זה.

 

עזבנו כאשר התנועה התמעטה. תעודותינו שוב נבחנו בקפידה כשעברנו את המחסום בדרך חזרה. נדרשנו לפתוח את תא המטען של המכונית ובאותו זמן צולמו תעודות הזהות שלנו. אחד החיילים גם הסביר לנו שברגע עזיבתנו משתחרר גם הלחץ של התור ושנסיק את המסקנות הנובעות מכך. משתמע שאנחנו האשמות בכל העיכובים שבמחסום!