א-ראם, קלנדיה, יום ד' 21.5.08, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
סולי פ', נאוה א' (מדווחת)
21/05/2008
|
בוקר

"...לפעמים יש הרבה תור ואין בלאגן וכולם עוברים. לפעמים יש קצת תור והרבה בלאגן..."


מחסום א-ראם, 6:20

המחסום עמוס בהולכי רגל. שער הברזל בחומה היה פתוח – עברנו.

מחסום קלנדיה 6:45
דוחק רב לפני שתי הקרוסלות הפועלות – הקרוסלה השלישית מקולקלת ונעולה. 250-300 גברים בתור, מעל ראשיהם עומדים 16 צעירים בעמדת זינוק ומתכוננים לקפוץ ישר אל תוך הקרוסלות, כשיידלק האור הירוק.

זמן המעבר בקרוסלות איטי ביותר. בכל סיבוב של הזרוע נדחסים 2-3 גברים כשמלמעלה נוחתים עליהם עוד 2 אנשים. האור הירוק נפתח אחת ל 4-5 דקות אך גם כשיש אור ירוק הקרוסלות תקועות - בגלל הדחיסות.

הממתינים בראש התור דוחפים את זרועות הקרוסלה בכוח, כדי שהאנשים יעברו, הם עובדים קשה אך התפוקה מאוד נמוכה, כי תמיד יש יד או רגל או תיק שנתקעים ומשביתים את הקרוסלה.

מהצד השני, בחור צעיר שהצליח לעבור עוזר לתקועים כשהוא שולח ידיים אל בין שלבי הקרוסלה ומושך בכוח את האנשים התקועים בפנים. הוא מחלץ אותם אחד אחר השני כשהוא אוחז בהם במותניים, בכתפיים – במה שקרוב אליו.

בכל פעם שנדלק האור הירוק עוברים סה"כ 20-30 אנשים. לכן התור אינו מצטמצם למרות שהאור הירוק דולק מספיק זמן כדי שהרבה יותר אנשים יעברו. החייל קורא ברמקול: ...תעברו אחד אחד, ואחד ואחד...".

בצד השני של המעבר מוטלות בערך 50 שקיות פלסטיק המכילות את האוכל של האנשים. הממתינים בתור מעבירים את השקיות לצד השני, דרך השלבים, כדי שלא יפריעו במער בקרוסלה. גבר שהצליח לעבור ניגש אל ערימת השקיות ומתחיל להרים את השקיות השחורות ולמשש אותן, השקית השמינית התאימה לו והוא מתרחק איתה במהירות.

קבוצה גדולה של גברים עומדים בצד, מתבוננים בנעשה וכלל אינם מנסים לעבור. אני תוהה מה עובר להם בראש. מדי פעם עוזב אחד הגברים את קבוצת הממתינים ומצטרף לתור או מתחיל לטפס אל מעל הקרוסלות. בסככה יושבים 70-80 גברים נוספים שויתרו על הדוחק, וכנראה גם על יום עבודה. אחד מהם מסכם את הנושא: "...לפעמים יש הרבה תור ואין בלאגן וכולם עוברים. לפעמים יש קצת תור והרבה בלאגן..."

מחסום קלנדיה, 7:30

אחד הגברים יוצא מהתור, מבקש שיעבירו לו את שקית האוכל שלו בחזרה, ממילא הפסיד את יום העבודה שלו.

גם הסככה מתחילה להתרוקן, האנשים מתייאשים בזה אחר זה ומוותרים על המעבר.

ואני חושבת לעצמי שזה היה יכול להיות די קל להתגבר על ה "בלאגן", אילו היינו טורחים לכסות את הקרוסלות מלמעלה, כדי שהצעירים לא יוכלו לקפוץ פנימה.