חברון, יום ב' 21.4.08, אחה"צ

צופות: 
רוני ה., ויוי צ., חגית ש. ואילנה ה. (מדווחת)
21/04/2008
|
אחה"צ

מראות, אנשים ומעצר של נער: חברון, חול המועד פסח

1. מול בניין מגורים פינתי בחברון העתיקה, סמוך לרחבה שלפני מערת המכפלה – שעַם רב של ישראלים, אנשים ונשים וטף, רובם ככולם דתיים, חוגגים בה עכשיו – עומדת ניידת של משטרת ישראל. שלושה שוטרים ניצבים על ידה ומשגיחים על הסדר סביבם. והנה, בדיוק ברגע שאנחנו עוברות שם מישהו מפר את הסדר: אב מרביץ לבתו, כבת חמש או שש, לרגלי הבניין הפינתי – מרביץ לה חזק על הטוסיק. הילדה בוכה ונדחפת-נכנסת בפתח ונבלעת בחדר המדרגות. האב והבת פלסטינים, והבית הוא אחד הבתים המעטים באזור הזה שדייריהם הפלסטינים מוסיפים לגור בהם. בקומה הראשונה יש בית מרקחת והוא סגור ונטוש, ככל בתי העסק בסביבה. בשתי הקומות העליונות גרה משפחה אחת, ואולי גרות שתיים. סמוך מאוד לשם יש מחסום הקרוי "מחסום בית המרקחת". במחסום הזה מעוכביםinfo-icon לא אחת, בין שאר המבקשים לעבור, גם דיירי הבית בדרכם לשוב לביתם, מהעבודה או מקניות. פעם אחת, למשל, עוכב דייר מפני שבמערכת הסכו"ם החדשה שקנה התגלו סכינים. ופעם אחרת עוכבה דיירת מפני שסירבה להפשיל את בגדה העליון לעיני החיילים. את הדברים האלה שמענו מפי הדיירים בביקור אחֵר שלנו כאן במסגרת משמרת של "מחסום ווטש".

על כל פנים, עכשיו שעת אחר-צהריים חמה ביום הראשון של חול המועד פסח, אב פלסטיני עצבני מאוד, ככל הנראה, מכה את בתו הקטנה לרגלי הבית הזה לעיני שוטרי משטרת ישראל, ששומרים על שלומם של החוגגים המוסיפים לזרום לעיר העתיקה באלפיהם, ואולי גם על שלומם של הפלסטינים מפני ההמונים האלה. ומאחר שברגע הזה ובמקום הזה איש מן החוגגים הישראלים אינו מתנכל לפלסטינים, הם רואים עצמם מצוּוים לדאוג לשלומה של הילדה הפלסטינית שאביה עצמה ובשרה מתנכל לה. המחזה, אין מה לומר, אינו מלבב ביותר. ניכר באב שעצביו מרוטים, אולי מפני שהילדה יצאה החוצה בלי רשות אל העולם העוין מאוד המקיף את ביתם, אבל אפשר שגם התירוץ הזה, שיש בו מידה של היגיון, אינו עומד למי שמפליא את מכותיו בישבנה של ילדה קטנה. בין כך ובין כך, כעבור רגע או שניים הילדה כבר נבלעת בפתח הבית, והאב, שהתכוון כנראה ללכת להיכן שהוא, עומד לפנות לדרכו. אבל השוטרים קוראים לו לגשת אליהם, מורים לו לתת להם את תעודת הזהות שלו, מעלעלים בה, נוזפים בו ופוקדים עליו להיכנס אף הוא אל הבית ולחזור אליהם עם הילדה. תעודת הזהות שלו נשארת בידם. הוא ממלא את הוראותיהם ונכנס, ושב ויוצא יד ביד עם הילדה. עכשיו מלמדים אותו השוטרים הלכות התנהגות בילדים – לעיני בתו, אולי כדי שתדע גם היא את זכויותיה בחברת בני האדם הנאורה של המאה ה-21. האב עומד לפניהם נזוף מאוד ומפעם לפעם רוכן ומחבק את הילדה ואומר - ספק לה ספק לשוטרים - שהוא אוהב אותה. בשלב כלשהו אנחנו ניגשות אל החבורה המשונה הזאת ושואלות את השוטרים למה נלקחה תעודת הזהות מהאיש ולמה הם נטפלים אליו ככה. אחד השוטרים מביט עלינו בפליאה גדולה ושואל אותנו אם ראינו איך הוא הרביץ לילדה ואם אנחנו לא יודעות שהחוק אוסר להכות ילדים. בעצם, הוא מוסיף, החוק אפילו מחייב אותם לעצור את האב, אבל הפעם הזאת, הוא נותן לנו להבין, הם ינהגו לפנים משורת הדין ועוד מעט ישחררו אותו. ואכן, אחרי שהאב אמר פעמיים או שלוש שהוא אוהב את הילדה ושב ואימץ אותה בחיבוק גולמני אל רגליו בעוד היא עצמה פוערת עיניים מלאות בעתה ודמעות אל השוטרים, הם משיבים לו את תעודת הזהות ומניחים לשניים לשוב הביתה.

2. עוד האב ובתו עושים את דרכם הקצרה אל פתח ביתם, אנחנו שומעות מהומה מ"מחסום בית המרקחת" הסמוך, שבניין אחר, נטוש לגמרי, מסתיר אותו מעינינו. אנחנו ממהרות לעקוף את הבניין הנטוש ונעמדות תחתינו המומות מן המראה המתגלה לנו: כחמישה-עשר חיילים חמושים, בקסדותיהם ובאפודי המגן העבים שלהם, מקיפים ילד כבן 14, כלי נשקם נטויים, מקצתם כלפיו ומקצתם כלפי העוברים ושבים המעטים, והם מושיבים אותו על יד הביתן של המחסום, ידיו כפותות לאחור באזיקוני פלסטיק ועיניו מכוסות בפיסת בד. אחדים מן החיילים מתפנים להתייצב בנשקם הדרוך מול אישה המבקשת כנראה לחלץ מידיהם את הילד, או לפחות לגשת אליו – לשווא, כי החיילים רבים ועומדים כחומה בצורה בינה לילד.

בינתיים כבר הוזעקו אל אתר האירוע הביטחוני גם ג'יפים באחד מאמצעי הקשר הרבים המזדקרים להם לחיילים בכל מיני צורות שונות ומשונות ממדיהם. הילד עדיין שוהה שם זמן מה בתוך טבעת החיילים, פניו הסומים בוהים נכחם וכל כולו נראה דמות דקיקה ושברירית מאוד לעומת שוביו שגדולים ממנו לא רק בגלל גילם אלא בעיקר בגלל האביזרים הרבים המעבים ומתפיחים ומגביהים את גוויהם, גֵווים שבשעה שבעליהם נמצאים בעולמם האחר, הפרטי והאינטימי, אולי הם אפילו צנומים. בזמן הזה אנחנו ניגשות אל שוטרי משטרת ישראל שמצדו האחר של הבניין ומבקשות מהם שיתערבו, או לפחות יבררו. הם, שמקפידים לשמור פה על זכויות הילד, אם המבוגרים ההם במדים נוהגים כהלכה בקטין שלכדו וכפתו וכיסו את עיניו. השוטרים, ששניים מהם התיישבו להם בינתיים לנוח על קדמת מכונית המשטרה, אינם משים ממקומם: אין להם מה להתערב, הם אומרים בוודאות מוחלטת, הצבא הוא הריבון במקום הזה והם כפופים לו, ולא להפך. אין להם אפילו מה ללכת לראות, הם דוחים ניסיון עלוב נוסף מצדנו להפציר בהם.

כשאנחנו חוזרות אל המחסום, הילד כבר נלקח אל אחד הג'יפים. הג'יפ עדיין עומד שם, מכותר חיילים, ועכשיו אנחנו מנסות לשווא להפציר בחיילים שיוציאו אותו לחופשי, מפצירות וגם צועקות, כי במידת מה, למען האמת, איבדנו את העשתונות לנוכח המראה הקשה הזה בעיר החוגגת מכאן והנחנקת מכאן, אבל הג'יפ מתניע ונוסע משם בטרטור מנוע קולני אדנותי והילד בתוכו.

אין צורך להאריך ולפרט איך נמצא לנו אחר כך, כמובן, הקצין האדיב עד בלי די שהבטיח לנו שרק יעשו סיבוב קטן עם הילד – שנתפס בזריקת אבנים, וכמה שהוא צעיר ונמוך ורזה הרי היה יכול להרוג מישהו – ואפילו לא ימסרו אותו למשטרה, אלא יחזירו אותו הנה בשלום בעוד כחצי שעה; ואיך עברה חצי שעה ושעה ושעתיים והנער – שמו אחמד יונס אל אטראש וביולי ימלאו לו 15, התברר – לא הוחזר; ואיך ניסינו לשווא לטלפן לכל מיני מקומות ובערב התברר לנו במשטרת קריית ארבע שהנער נמצא שם בחקירה. סופו של הסיפור, מעודכן ליום שלמחרת: הילד הובא למחנה עופר, ולמחרת נקרא אביו לבוא לקחתו וקיבל אותו תמורת הפקדה של 1000 ₪ ערובה על כך שיופיע לחקירה או למשפט אם יוזמן.

3. ברחוב השוהדא אנחנו רואות שתי נשים וילדות אחדות עומדות על מרפסת ומשקיפות על הרחוב ועל היהודים ההולכים בו בדרכם לחגיגותיהם. אישה ישראלית שעוברת על פנינו – היא לבושה במכנסיים ונראית תמימה מאוד, איכשהו לא מתאימה לכאן – מביטה אף היא למעלה ושואלת אותנו אם אנחנו יודעות איך זה שגרים כאן ערבים, הרי זה מקום של יהודים. אנחנו עונות לה מה שאנחנו עונות ופונות בדברים אל העומדות במרפסת, שואלות אם אפשר לעלות ולדרוש בשלומן. אישה אחרת שעוברת ברחוב – לא תמימה כלל, כי אם אחת המתנחלות – מקשיבה לנו רגע ומקללת אותנו, וכששתיים מאתנו נכנסות ועולות, היא מזעיקה חייל וגם שוטר ומתלוננת על עבירה על החוק מצדנו בכניסה אל מקום אסור. החייל והשוטר מחליטים הפעם שהפרת-סדר מן הסוג הזה אינה מצריכה את טיפולם ומסתלקים, והמתלוננת עוד פורקת קצת מזעמה העסיסי על השתיים מאתנו שנשארו ברחוב ומתרחקת גם היא.

4. אחרי שיחה קצרה בדירה שעלינו אליה, אנחנו מתלוות אל אחת הנשים שפגשנו שם, אליה ואל בתה, בדרכן לשוב לביתן. האישה מסכימה להראות לנו היכן ביתה ואיך עליה לבוא אליו ולצאת ממנו בפרק הזה של חייה, שהשתבש כליל בשנים האחרונות. אנחנו עוברות איתן על פני הרחבה החוגגת ומגיעות אל מחסום: קוביות בטון ומאחוריהן גדר של חביות גבוהות חלודות שהועמדו בשורה זו על גבי זו ומאחוריהן עוד גדר אחת, של לוחות פח מולחמים זה לזה. האם ובתה מצביעות אל בית שעומד מאחורי כל אלה, כחמישים מטרים מן המקום שאנחנו עומדות בו – זה ביתן. עכשיו הן פונות לאחור ומוליכות אותנו אל רחוב אחר ואחר כך במעלה סמטה, ובמורד סמטה אחרת, ועל פני עוד ועוד סמטאות מתעקלות ומתפתלות – טיול ציורי מאוד דווקא, בעיר עתיקה יפה ואפילו נקייה, וגם שקטה מאוד, כי היא כמעט ריקה מאדם. לרגע אפשר לחשוב שאנחנו נופשות לנו ביוון או באיטליה, והתמזל מזלנו ונחילי התיירים התאדו באורח פלא. הדרך אמנם מתארכת לנו קצת יותר מדי, אולי בגלל המתח ומצב הרוח העכור ואולי בגלל החום – והנשימה מתקצרת לפעמים מן המאמץ להדביק את הנערה הנחפזת בראש ולא לעכב יותר מדי את האם המקפידה ללכת במאסף, עד שאנחנו מגיעות לבסוף אל בית המשפחה: משפחתם של עבד ואמל אבו ראג'ב – ורואות את גדר החביות וגדר לוחות הפח מן העבר אחר, ליד הבית ממש. ואנחנו רואות אף יותר מזה: ברווח שבין לוחות הפח ובין רצפת הרחוב נדחקים לנגד עינינו שני ילדים קטנים, ובייחוד רזים, משחילים את ראשיהם, סוקרים קצת את הסביבה ואותנו, הזרות, ומעבירים את כל שאר אבריהם – והנה הם בפנים, בביתם. הילדים האלה, אף על פי שבוודאי קל להם יותר מאשר לנו לרוץ בסמטאות העולות ויורדות, בכל זאת בחרו כנראה לחזור אל ביתם באופן הזה, עשו להם קיצור דרך כמו שעשו מן הסתם – אמנם בלי להידחק מתחת לגדרות – הוריהם והורי הוריהם עד לפני שנים לא רבות.

5. שעה ארוכה למדי היינו אורחיהם של עבד ואמל והם סיפרו לנו את מקצת תלאותיהם, דברים שכבר ידועים היטב לכולנו ואף על פי כן הלב נחמץ בכל פעם מחדש: שגרה של אבטלה ועוני ומחלות – האב לוקה במחלה קשה ומייסרת – שבנסיבות האלה אי אפשר לטפל בהן כראוי; ובלילות – מזמן לזמן – חיילים שבאים לבדוק מי עדיין מתעקשים להוסיף לגור פה, מבקשים תעודות זהות, רושמים שמות ומספרים; ובימים – מזמן לזמן – קטטות עם המתנחלים המתגרים בהם ברחובות; ומסביב – השכונה שהתרוקנה כמעט מכל יושביה ונשארו בה בעיקר הדלים והחלשים; ויש כמובן גם הדרך הארוכה שצריך לעשות יומיום מחמת גדר הפח שעד לפני יומיים עוד חיבר מנעול את לוחותיה זה לזה, אבל מאחר שהצעירים שברו שוב ושוב את המנעול, באו חיילים והלחימו את הלוחות, באופן שאם כעת יחלה מישהו מדיירי הבית, לא יהיה אפשר אפילו לבקש מהחיילים שיפתחו להם את הגדר כדי שיוכלו להחיש לו עזרה או לפנותו במהירות. 

6.  בדרכנו בחזרה אנחנו קצת נינוחות יותר ומתעכבות להביט על סביבותינו. והנה הפתעה מעניינת ואפילו יפה: באזור הזה משפצים בטוב-טעם בתי מגורים וגם כיכר מרוצפת רחבת ידיים שעתידה להכיל מתקני משחקים. הפועלים שעובדים שם מספרים לנו שכשתסתיים העבודה יינתנו הדירות בבתים המשופצים לנזקקים לדיור, שיוכלו לגור שם ללא תשלום חמש שנים.

*

את הדרך לצאת מן העיר העתיקה עשינו באחד מעשרות האוטובוסים שמסיעים כל הימים האלה, ימי חול המועד פסח, את החוגגים הישראלים הלוך ושוב בין קריית ארבע אל מערת המכפלה חינם אין כסף, כי הכניסה למכוניות פרטיות נאסרה ברוב תבונה והתחשבות. מבעד לחלונות הממוגנים של האוטובוס המלא וגדוש נוסעים השקפנו עוד פעם אחת על הרחובות שקודם לכן התהלכנו בהם וראינו את מה שראינו ועכשיו, לפנות ערב, הם התרוקנו מעט-מעט מן האורחים הרבים שיצאו בשעה זו, כמוהם כמונו, לשוב אל בתיהם, והנחנו מאחורינו את הפלסטינים הכלואים בין חומות וגדרות, נתונים לחסדם של כוחות הצבא והמשטרה העצומים שעדיין נשארו לשמור שם על קטנים וגדולים בכל מיני אופנים שמקצתם תוארו כאן.

את הדרך לירושלים כבר עשינו בחשכה גמורה וככה לא יכולנו לראות את מחסומי העפר הרבים הסוגרים כמעט את כל הכבישים והדרכים היוצאים מן הבתים והכפרים הפלסטינים אל כביש מספר שישים, וגם לא אנשים שמטפסים על התלוליות האלה ברגל ולפעמים על גבי חמורים, ושבשעה מאוחרת זאת, למען האמת, קרוב לוודאי שכבר לא היו שם, ומי יודע – אולי אפילו הסבו אל שולחן ארוחת הערב בבתיהם וכרסמו בהנאה מצות, כמו שני הזאטוטים הללו שראינו בעיר העתיקה של חברון, תלויים להם על אחת הגדרות וצופים בסקרנות באירועי הפסח בעירם ובידי כל אחד מהם מצה.