קלנדיה

עוד בוקר של כעס ויאוש

שוב אנו מציינות שמחסום קלנדיה לא בנוי ולא מצויד דיו כדי לכלול את מספר האנשים שמגיעים אליו בבוקר רגיל בדרך לעבודה לבית ספר, לבתי חולים, וכו', וכו'. ולכן המעבר בו הופך לעונש יום-יומי.

כשהגענו בשעה 5:30 ארבע מתוך חמש תחנות הבידוק היו פתוחות וקצב ההתקדמות היה איטי בהתאם. עד השעה 6:00 התורים הגיעו עמוק לתוך החניון על אף שתחנת הבידוק החמישית נפתחה בשעה 5:40. בערך באותה שעה, כאשר עמדנו לעקוב אחרי גבר בסוף אחד התורים כדי למדוד כמה זמן ימתין עד הגעתו לבידוק, התורים קרסו והסככה התמלאה בקהל רב של גברים עצבניים וכעוסים שהתחלקו לשתי מחנות: אלה המוציאים את תסכולם אחד על השני בדחיפות וצעקות בפתחים ל"מכלאות", ואלה הבורחים (לרוב גברים יותר מבוגרים או חכמים) מאזורי הקטטה שמא ייפגעו בהם. המצב בסככה נשאר מבולגן עד השעה 6:30 לערך, כאשר שוב נוצרו תורים, פחות או יותר.

השער ההומניטרי נפתח בשעה 6:30, אחרי שצלצלנו למת"ק שלוש פעמים, ע"י חיילת מת"ק שידועה בנטייתה להגיע באיחור ולסגור את השער מוקדם. עד אז, בגלל הבלגן באזור הכניסה למכלאות, התאספו בתור לשער ההומניטרי לא מעט גברים שלפי מראה גילם אינם רשאים להכנס דרך השער הזה. החיילת ניסתה להפריד בין אלה שכן ולא רשאים לעבור, לא תמיד בהצלחה, והמשיכה לפתוח את השער עד השעה 7:30 לערך ואז נעלמה, על אף שהתורים דרך המכלאות עוד התשתרעו מחוץ לסככה.

בשעה 7:35, הצטרפנו גם אנו לאחד התורים, שהמשיכו להגיע לשפת החניון, עברנו את הבידוק, ויצאנו בשעה 8:10, זאת אומרת 35 דקות אחרי שהצטרפנו לתור – וזה כבר היה אחרי ה"פיק", כפי שהחיילים קוראים לשעות העמוסות של הבוקר.