ג'בע (ליל), קלנדיה

במרחב שבין מחנה הפליטים למחסום מתרבות השיחות על מעצרים ועל בני משפחה כלואים. מבוגרים סיפרו על שני אחים שיושבים בעופר, אחד או-טו-טו ישתחרר והאחר רק בעוד הרבה זמן. ונער שהקשיב בצד אמר, "שני אחים שלי גם בכלא בישראל".

החיילות במחסום פתחו וסגרו את הדרך לסירוגין ולגחמת לבן. לגחמת לבן הן גם כלאו אותי לדקות אחדות בתא המבודד, כי על השאלה "מה עשית שם" (בצד הלא יהודי של המחסום), עניתי ש"אם זו לא חקירה אני לא חייבת לענות".

אחר כך חשבתי כמה מופרכת ההשוואה שמתקבעת ושמגדירה את המחסום כטרמינל ושצריך להתנהג בו כמו בנתב"ג,

כי:

 1. ההגדרה הזאת לא קיימת בתודעת הפלסטינים ולא אצל החיילים. רק אצל המדווחות.

 2. מהרבה טרמינלים שבעולם יצאתי ותמיד נדרשתי להציג דרכון. מעולם לא ת.ז.

 3. אף פעם ובשום מקום לא נשאלתי מה עשיתי שם בארץ שממנה יצאתי.

ובצד האחר של המחסום ענן שחור ירד

ועטף את הארץ:

במחסום ג'בע אמצעי תצפית חדשים, ואמצעי תקשורת חדשים ומצלמות חדשות.

רק שיח החיילים לא מתחדש,

"המ"פ שלי אמר (בטלפון) שאת צריכה למחוק את כל התמונות שצילמת ושאסור לך להיות פה".

על חומת ההפרדה שבין הגדה להתנחלות פסגת זאב שלט: "הגיע זמן ריבונות!"

נו באמת.