קלנדיה

מקום: 
צופות: 
איה ק.
28/03/2004
|
בוקר

האם אני חלמתי? ד"ר אלה שרחובות התמונה פשוטה ומפחידה. האם זו מציאות? האם זו סצנה מסרט? האם זה משהו מוכר מההיסטוריה הרחוקה או הקרובה, הגורם לי כאב חודר עצמות ? אני חולמת, זו לא יכולה להיות המציאות!חם...חול ואספלט...שמש צורבת. ותור של נשים וילדים, נשים בהריון, זקנים וצעירים, גברים. לא חשוב, בריאים או חולים, עם חבילות כבדות בידיים, על הראש, או בלי. ועיניים... קיר...קרח, פחד, עייפות, סבל...אין שום מחשבה, אין רגשות, שום דבר...כן, אני יודעת איפה ראיתי זאת! אלו פנים של זומבי שחייב לעשות מה שמצווים עליו, זומבי שאסור לו להביע שום מחשבה עצמאית, שום סימן של חיים אמיתיים. "לעמוד בשורה! רק מאחורי העמוד! לא מבינים? יש לנו זמן לחכות! אין מקום לזוז אחורנית? אנשים דוחפים? אז אתה, ועוד אתה, ועוד אתה מקדימה זוזו אחורה לסוף התור! ומיד!"מי שלא מלא את הפקודה נדחף בכוח.ועוד פעם מתחילה ספירת שעות ארוכות בתור האינסופי..."ילד חולה? אז מה? זה ילד פלסטינאי!""אלה? אלה אולי ישנו פה? מה איכפת לנו"! התשובה מוכרת...כך הפקידה הסובייטית פתחה לפניי ב 1989 את התיקים שחיכו לאישור עלייה ארצה. "אלה ימותו פה לפני שיקבלו אישור!"אני רוצה לצעוק, אני רוצה לבכות! אני נוגעת בעצמי לוודא האם אני חייה, האם זה חלום? סרט אימה? האם זה כאן? האם זה אנחנו? אנחנו? וגם אני? אני לא! אני לא שותפה, ואתם, איפה אתם?אני לא ישנה! זה לא חלום! זו מציאות. זה מחסום קלנדיה. היום, שנת 2004! למען החיים השקטים של העם בישראל....