חיזמה, קלנדיה

שקיות מקרטון אטום שבתוכן שקיות מפלסטיק שקוף שבתוכן 15 זרעי מלפפונים חילק הצבא בקלנדיה.

חבר הראה לי את השקית שעליה הכיתוב שתרגמה ויוי צורי:

"אל תושבי הגדה, המלפפונים(חיאר)והבחירה(אחתיאר)בידכם

סלקו מאדמותיכם הסכינים וההרס

וזרעו במקומם תקוה ובנייה". 

אתם רוצחים אותנו לא אנחנו אתכם, אמר החבר לקצין ממנו קיבל את השי ושאל למה דווקא מלפפונים הצבא נותן להם.

הרגשתי בעלבון ובחוסר נוחות אצל החבר. משהו בשפת הגוף ובאי הרצון והיכולת שלו לומר במפורש את מהות העלבון, גרמו לי לחשוב שאולי יש לסיפור רובד סמוי ולמלפפון קונוטציה מינית.

על עלוני תעמולה שהצבא מפזר שמעתי. על מתנות  לא. החלטתי שהסיפור שווה בדיקה.

הסדר הכרונולוגי שלפיו נפתרה התעלומה:

מסתבר שינואר הוא ממש לא החודש לזרוע בו מלפפונים, זה פשוט לא יצמח, אמר לי בעל משתלה.

בצד השני של השקית היה כיתוב בעברית שהוביל אותי ליצרן הזרעים האורגניים "אור חדש" שבהתנחלות אבני חפץ. טלפנתי. דיברתי עם דוד שאישר שנכון שזו לא העונה לזריעת מלפפונים וסיפר שהזמנת הרכישה נעשתה ע"י משרד הביטחון רק לפני שבוע.

אבל השוס הכי גדול היה כשחברה מומחית לשפות ששמעה את סיפור המלפפונים אמרה שבערבית יש פתגם שאומר: "מלפפון, פעם בפה ופעם בתחת".

וכשרובו של סיפור המלפפון כבר היה מפוענח ביקש ניר גונטג' שלא אפיץ עד שיודפס מוסף הארץ. התאפקתי.

http://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.2821913

_          _        _

כבר הרבה זמן שזה ככה, אמר תושב הכפר חיזמה כשעמדנו  ושוחחנו וראינו רכבים הצבאיים ומשוריין משטרתי נכנסים אל הכפר.

אין יום שהם לא באים. ביום טוב זה רק פעם, ביום פחות טוב יותר, אבל אין יום שאין כאן צבא, גם בלילה הם ברחובות של הכפר, לפעמים הולכים ברגל, לפעמים רק במכוניות, לפעמים עוצרים אנשים, לפעמים עוצרים ילדים, לפני ארבעה ימים עצרו ילד בן ארבע עשרה.

הם (החיילים) עומדים כל היום וכל הלילה על הגבעה שבסוף הבתים של הכפר.

והפרנסה איך?  - הרבה לקוחות מפחדים לבוא.

הרבה מלקוחות בתי העסק והמוסכים שבכפר הם יהודים, מירושלים, מפסגת זאב ומאדם. כי פה, מספרים האנשים, המחירים יותר זולים והסחורה טובה. הלוואי שהקונים יחזרו ויהיה כמו שהיה פעם.