קלנדיה

נהייאה וסואד תושבות רצועת עזה הכירו בביה"ח אל-נג'אח שבעיר נאבלוס, שם חלקו חדר ושם טופלו במחלת הסרטן.

את נהייאה ליוותה אחותה. את סואד אף אחד לא ליווה. באה לבד. בבית החולים התיידדו השלוש והיו למעין משפחה. אחיות למחלה, שותפות לגורל.

כשהשתחררו מבית החולים ובידן הזמנה לטיפול הבא בעוד שבועיים נסעו יחד למחסום קלנדיה, שממנו ורק ממנו אפשר לצאת מהגדה ולהמשיך את הדרך הביתה.

כשהתגברו על ריצת המשוכות בדרך למשרד מת"ק: שערי המתכת הנעולים, חייל ששיקר וטען שמשרד המת"ק כבר סגור ושבכלל היו צריכות ללכת לקישור הפלסטיני (DCO) ברמאללה ולא לכאן, וגם עמדו במירוץ הדקות בשעון, ובייחוד אחרי שבמשרד המת"ק אמרו (לי): "אנחנו מטפלים בכולם בהומאניות ובהתחשבות..." וכשנדמה היה שהקשה ביותר כבר מאחור - הסתבר שהקשה ביותר רק מתחיל. נהייאה ואחותה קיבלו אישור. סואד לא.

"את צריכה לדבר עם האיש מהמוחבראת (שב"כ) בעזה, תבואי מחר, עכשיו (ארבע) סוגרים".

אופטימיות שבירה נשמרה, כי אפשר עוד לדבר עם האיש מהמוחבראת במחסום ארז.

מהסככה שבפתח המחסום טילפנו ודיברו עם האיש מהמוחבראת שאמר שאין בעיה. אולי טעו בקלנדיה?

רק שהייתה בעיה, בעיה גדולה: במחסום קלנדיה, שם החולייה האחרונה בשרשרת מחלקי האישורים למעבר - אמרו ש"סגור",  ו"רק מחר".

כשסואד איבדה את התקווה היא איבדה את ההכרה.

כאילו צבא אחר פה בקלנדיה ושם במחסום ארז.

כאילו מוחבראת אחר פה בקלנדיה ושם במחסום ארז.

כאילו מחשב אחר פה בקלנדיה ושם במחסום ארז.

כאילו שאין מערכת טלפונים שמחברת בין קלנדיה למחסום ארז.

היה שם במחסום גם אמבולנס של הסהר האדום שהביא מהגדה "תינוק מאוד חולה" לדברי איש הצוות הרפואי.

תינוק בן שנה וחצי שהועבר עם אמו בנוהל גב אל גב לטיפול בבי"ח הדסה.

שעה וחמישים דקות (בין 5.30 ל- 7.20 בערב) הייתי מעוכבת בתחנת המשטרה שבמחסום קלנדיה. האשמה שנרשמה כשפתחו אירוע: אי ציות לשוטר.
הניסיונות הקודמים שלי בלהיות מעוכבת שם ובתחנות משטרה אחרים לא עושים את החוויה הזאת קלה יותר.