קלנדיה
דבר ראשון שראינו כשהגענו לקלנדיה היה שסוליימאן חזר ונעמד במקומו הרגיל ליד הדוכן שלו על יד הקיר. הוא לא נראה כ"כ טוב וסיפר שיש לו בעיות עם הלב. אלוהים יודע איך דחף את עגלתו כל הדרך למחסום!
בכניסה למחסום פגשנו אשה צעירה עם תינוק בעגלה וגם נושאת חבילות (כמו כל אישה הגונה). היא גייסה ילד שיעזור לה לקפל את העגלה ולהעבירה בקרוסלה. אנחנו התנדבנו לשאת את החבילות. גם בקרוסלה הבאה הילד עזר, ואז הלך לדרכו. במקומו בא מתנדב אחר שקיפל שוב את העגלה והעבירה בקרוסלה השלישית. איזה חוסר היגיון במחסומים האלה שלא לוקחים בחשבון צרכים יום-יומיים של בני האדם המשתמשים בהם.
יותר מאוחר פגשנו גבר מהגדה ואחותו העזתית בחיג'אב, ממתינים להיכנס למת"ק. התברר שטלפנו אחרי 11 בוקר והזמינו אותם לבוא מג'נין לקבל אישור מעבר לעזה לאשה. טלפנו לחמ"ל לבקש שיפתחו להם את השער ואז נאמר לנו שהמת"ק נסגר (בשעה 16:10) ולא יוכלו לקבל את האישור שממתין להם שם. טלפונים רבים לא עזרו והשניים נאלצו לחזור לג'נין ולהגיש בקשה חדשה לאישור. (דברתי עם האשה הבוקר והיא עדיין לא קבלה את הנייר.)
וגם ראינו שתי נשים פלשתיניות מבוגרות מלוות בבן ובת צעירים, הוא בן 14 והיא בת 15. לנשים היו "קושאנים" עבור השניים אבל נאמר להם שהבת, בת ה-15, גדולה מדי וצריכה לשאת תעודת זהות. בלית ברירה, אחת המבוגרות עברה והשנייה חזרה עם שני הצעירים הביתה.
כבר היה 16:40 וזרם העוברים במחסום הלך והתגבר. בדיוק ברגע זה סגרו אחד משלושת המעברים הפעילים והחיילים התחילו לצאת לארוחת ערב (כי אלה השעות שהמטבח פועל). תוך דקות גדלו התורים בשני המעברים הנותרים לכדי 20 איש ויותר וזמן ההמתנה התארך בהתאם.
הסידורים במחסום, הפיזיים והביורוקראטיים, ממש לא תואמים את הצרכים של האוכלוסייה שהם אמורים לשרת.