קלנדיה

כאשר הגענו בשעה 09:00 המקום היה מלא עד הספסלים ומעבר לכך. טינופת, בורות בריצפה, ברזיות מקולקלות ומלוכלכות.  שריד של ספסל שנותר ניצב בריצוף ומהווה מכשול מסוכן, במיוחד כשהמחסום מלא כמו ביום זה, עדיין תקוע – למרות שהקצין שבא לראות מה שלום חנה ברג לפני כשבועיים (אחרי שנפלה מהספסל המתנדנד) הבטיח לטפל בכך כבר ביום א.

המטיילים שמגיעים באוטובוסים מרחבי הגדה אמורים לתאם מראש את המעבר במחסומים השונים עוד  לפני בואם ולא בקלנדיה! לכן שלושה אוטובוסים עם מטיילים הוחזרו עוד לפני שהגענו.

קבוצת נשים שהייתה בדרכה לטיול לחיפה ולעכו ולא תאמה מראש את המעבר, ביקשה שנעזור לה לעבור מקלנדיה. קצין המתק שהיה נוכח במקום (כל המשמרת, איזה שינוי מבורך) לא היה מוכן לחרוג מהכללים. אחרי בירורים התברר שהטיול תואם למעבר נעלין ולא לקלנדיה. האוטובוס עם המטיילות יצא לנעלין. בהמשך התקשרנו ל"מנהלת" שלהן והיא ספרה שהן תקועות בתור רציני בנעלין.... עוד טיול שהגיע כששהינו במחסום הופנה לנעלין.

קצין המת"ק פתח את המחסום ההומניטרי מדי פעם לאנשים מבוגרים מאד. יש לציין כי הקצין היה סבלני, אדיב, וניסה לעזור, הקשיב וענה באדיבות לאנשים וכאשר הגיעו אנשים שהתאימו לפרופיל הגיל של המחסום ההומניטרי – פתח להם את השער. אמרנו לו כי נוכחות קצין מתק במחסום היא מאד משמעותית וכי אנחנו לא פוגשות באנשי מתק בדרך כלל בימי שישי, אלא לפעמים, ואחרי הרבה טלפונים והרבה זמן (לטענתו כל יום שישי יש קצין במקום. אבל הוא עצמו בדרך כלל נמצא בימי שישי באבו-דיס).

לקראת עשר החל התור להתקדם במהירות ולאחר כחצי שעה המקום כמעט התרוקן.