קלנדיה

צופות: 
אורית דקל, מיכל וינר, עפרה טנא וחנה בר"ג (מדווחת)
15/05/2015
|
בוקר

המקום הכי חם בגהינום

בשבועות האחרונים התדרדר המצב בקלנדיה בימי ששי והדיווחים היו קשים ביותר. כבר בדרך מצומת עטרות על כביש 443 לכיוון המחסום עמדו עשרות אוטובוסים שציפו לנוסעיהם בדרכם לטיולים, רובם לחוף הים. מגרש החניה היה מלא עד אפס מקום. בסככה הצטופפו מאות אנשים בעיקר נשים ילדים ואלה שמיהרו לתפילת יום ששי. הצפיפות היתה נוראה, וב"כלובים" היה דוחק שגרם לאנשים לזעוק לעזרה כי לא יכלו לעמוד בלחץ ולנשום. צעירים פרצו בריבים והחלו במכות ודחיפות. את המצב ניתן לתאר רק במילים של דנטה בקומדיה האלהית: "דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים.....". ציפינו בכל רגע לאסון הומניטרי, לאדם הראשון שיחנק או יקבל התקף לב.

07:30: מיד כשהגענו התחלנו בטלפונים אל מפקד גדוד המשטרה הצבאית, אל מפקד המעברים במשטרת ישראל, אל מת"קinfo-icon עוטף ירושלים במינהל האזרחי (אין מענה) ואל מפקד עוטף ירושלים (מג"ב) ולבסוף למתאם הפעולות בשטחים. כולם הבטיחו עזרה. בינתיים הלך המצב והחמיר. הנהירה למחסום היתה רצופה, והסככה התמלאה עוד ועוד. מעט אנשים פנו אלינו – אולי כי החליטו בצדק שידינו קצרה מלהושיע. אחרי למעלה משעה של טלפונים כמעט בלתי פוסקים, ובסוף גם נוכחות של קצינים יותר בכירים במקום, החליטו לפתוח עוד שרוולinfo-icon ואת ה"שער ההומניטרי" והעבירו בעיקר נשים וילדים דרך יציאה צדדית ללא בידוק. לקראת שעה 10:00 השתחרר הלחץ סוף סוף.

בקשנו הסבר ולמדנו: מאז שפלסטינים בשנות החמישים לחייהם  (נשים 50 וגברים 55) משוחררים מהצורך באישורי מעבר יש יותר תנועה במחסום. טיולי יום ההשישי והמתפללים מוסיפים עוד מאות מבקשי מעבר והתשתית במחסום אינה עומדת בלחץ. ואנחנו סברנו לתומנו כי צבא שיודע להרוס חצאי ערים, לגרום למותם של אלפי אזרחים ועשרות חיילים, להעיף אלפי טילים לאויר ולחלל (ויש לנו אפילו עכשיו שר לעניני חלל – אולי הוא ידע לפתור את בעיית "החלל" בקלנדיה - )ידע להתגבר על לחץ של כמה שעות במחסום בימי ששי. כנראה שלא. נאמר לנו כי החל משבוע הבא יעברו המטיילים במחסום נעלין (חשמונאים) – נחיה ונראה..... ושאלה: כמה זמן נידרש על מנת להגיע להחלטה פשוטה כל כך - להעביר אנשים במעבר שהוא כמעט ריק בימי ששי?

הסככה – הטינופת בסככה היא מן הידועות. חלק מהספסלים כבר "נעלמו" ואחרים מחוברים רק חלקית לריצפה. בתי השימוש היו פתוחים וראינו אפילו כמה משתמשים בהם. לצורך צילום עלתה חנה על ספסל, אחד מאותם ש"אבד" לו הקשר לריצפה...! וכאשר אדם נוסף עלה עליו איבד הספסל שווי משקל וחנה עפה ממנו ישר על הראש והגב. הפלסטינים במקום נזעקו מיד לעזרה, ובעיקר קראו לחברות האחרות שהיו עסוקות במקומות אחרים.

עזבנו לקראת שעה 10:00. כאשר חנה הגיעה למכוניתה התברר כי היא נחסמה מכל עבר. הנסיון להזעיק גרר עלה בתוהו. "גברת מה את עושה שם, סוחרת בסמים? תקראי לחברים הפלסטינים שלך שיוציאו אותך משם". "אני עובד רק בפתח תקוה (למרות שבמודעה צויין שהוא ירושלמי ועובד בכל מרחב ירושלים)" " גברת תבקשי מהפלסטינים שאת מזד....אתם שיעזרו לך, בוגדת זונה שכמוך" ניסיתי להסביר שאני כבר בת 80 ושקשה להניח שאפילו "ערבי מלוכלך" עוד יתאווה אלי, זמני כזונה כנראה עבר חלף.... אבל ללא הואיל. בסופו של דבר הופיע לקראת שעה 13:00 בחור פלסטיני נחמד, שהגרוטאה האדומה שלו גם נחסמה, ובכוחות משותפים הצלחנו להזיז את הגרוטאה ומכוניתי השתחררה. שבתי מוכה וחבולה הביתה לסעוד את החבלות.

אנחנו משקיפות בקלנדיה כבר 15 שנים ארוכות וכואבות, אך נדמה היה לנו כי יום השישי הארור הזה היה בין הנוראים מכולם.