קלנדיה

ראשית חודש ניסן. הכל פורח בשלל גוונים. קור מקפיא עצמות.

המחסום שקט במיוחד והמעבר חלק ומהיר עד 5:45. למרות השעה המוקדמת שתי קרוסלות פתוחות. בהמשך נפתחת השלישית.

השירותים פתוחים. אנשים נכנסים בהם. כנראה השלימו את הצנרת שנגנבה (לדברי החייל ששוחח איתנו לפני שבועיים).

קרוב לשעה 6:00  גדל מספר הבאים ,  התור מתארך ומגיע עד החניה.

כמה צעירים מתחילים לדחוף. המבוגרים נרתעים. הדחיפות גורמות לחבלות קלות ( אחד מראה לנו שנחבל מהכלוב). אחד הנוכחים שואל למה אנחנו באות אם איננו יכולות להואיל. אנחנו מסבירות ומשוחחות. נדמה לי שהעובדה ששתי סבתות קמות בארבע בבוקר כדי להתייצב במחסום בכל זאת פועלת את פעלה.

אני כבר חודשיים במחסום וטרם התרגלתי למראה הנוראי של אנשים הנדחסים לתוך כלובים.

פער נורא בין הפועלים הנדחסים לבין ציפורי הדרור המזמרות בין גדרות התיל. השוטרת דואגת לחתולים שיש להם בעיית עור. שואלת אותנו מתי מרשה  תגיע ( היא ה"מטפלת" בבעלי חיים ומביאה מזון לחתולים)- מי דואג לבני האדם?

על אחד העמודים מודעה על כלב זאב יפיפה שהלך לאיבוד.

השער ההומניטרי נפתח בזמן. החייל משוחח איתנו בלבביות.

איש בן 55 מגיע לספר לנו שיבדוק האמנם כמו שפורסם נותנים לבני חמישים ומעלה לעבור ללא מסמכים. הוא מפנטז על בית קפה, תפילה בהר הבית וביקור בירושלים. מחכה שהתור יקטן. קרוב לשבע התור מתמעט. האיש יצא לירושלים.

הספיק לומר לנו כמה הוא כמה לשלום. גם אנחנו.