קלנדיה

עוד בוקר בלתי נסבל בקלנדיה

התורים הגיעו עמוק לתוך החניה כשהגענו בשעה 5:20, וקצב ההתקדמות היה אטי להפליא. רק 4 תחנות בידוק היו פתוחות וחמישית נפתחה ב-5:40 אחרי שצלצנו לקו החמל כדי לתאר את המצב החמור.

מ5:30 לערך קצין של היחידה המאיישת תחנות הבידוק יצא עם שני חניכים ובא ישר לדבר אתנו ועם איש מן ה-EAPPI, שהיה במקום משעה 4:30. תארנו את המצב הקשה במחסום בבוקר שנמשך כבר מספר שבועות. הקצין (שהיה מאד נעים הליכות, וגם הזכיר את השם של חנה -- סימן שקוראים את התלונות שחנה בר"ג מגישה, אפילו אם לא בדיוק קולטים את עצם המסר שלהם) טען באוזנינו בסבלנות, ובכל הרצינות, שבעיית התורים הארוכים נובעת מן העובדה שהפלסטינים באים למחסום יותר מדי מוקדם בבוקר (אני נשבעת שכך אמר). אילו היו מגיעים יותר קורב לשעה 6:00, כאשר כל חמש תחנות הבידוק כבר פתוחים, קצב המעבר היה מהיר יותר. ניסינו להסביר שלפי נסיוננו חמש תחנות הבידוק צריכות להיות פתוחות כבר בשעה 5, ואם לא, זה תורם רבות למראות הקשים של תורים ארוכים לתוך החניון ולמתיחות במחסום. בנוסף, הסברנו,' הפלסטינים באים למחסום מוקדם מפני הזמן הרב שלוקח לעבור את המחסום ובגלל מיעוט התחנות הפתוחות והקצב האיטי כל בוקר. אבל הקצין בקש להרגיע אותנו שהכל יהיה בסדר, ושעד השעה 6:30 כבר לא יהיו תורים. ביקשנו ממנו לחזור בשעה 6:30 כדי לחגוג את ההשיג אתנו, אבל הוא נמנע מלהענות להזמנה. וחבל. כי אילו היה חוזר, היה רואה לא רק שבשעה 6:30 אבל גם בשעה 7:00 (כאשר רוב העובדים כבר היו צריכים להיות במקומות העבודה שלהם) התורים המשיכו להשתרע לתוך החניון, וגם היו תורים ארוכים ליד השער ההומניטרי.

חייל מת"ק יצא בשעה 6:10, פתח את השער ההומניטרי, והמשיך לפתוח אותו כל 10 דקות, לערך, אבל גם החזיק את האנשים במשך 5-10 דקות נוספות בתוך החצר הפנימי של השער, כך שהם המתינו שלוש פעמים עד שנכנסו לאישור הבידוק: ליד השער, בתוך החצר, ובשרוול מספר 5, שהיה מיועד להם בלבד. בשעה 7:40 החייל סגר את השער ההומניטרי ושלח את המחכים לידו  -- לרוב נשים ותלמידי בות ספר -- לעמוד בשלוש המעברים הצרים בין סורגים המכונים בפי כל ה"מכלאות", על אף שעוד היו תורים במכלאות והמעבר דרכם טרם היה חופשי. בקיצור: חוסר ההבנה של חיילי המת"ק לגבי מדיניות השער ההומניטרי עומד בעינו.

בשעה 5:40, לערך, משמעת התורים קרסה לכמה דקות, עם אנשים עצבניים מתקוטטים ודוחפים להכנס לתוך המכלאות. המראה, כמו תמיד כשזה קורה,  היה קשה. גברים מבוגרים פוחדים להתקרב למכלאות שמא יקבלו מכות או יימעכו (שמענו על איש שרגלו נשברה באחת המכלאות לפני שבועיים ועוד אחד שמשקפיו נשברו שם). והכעס רק מחריף. כשצילמנו את המצב בשעה 7:00, איש ניגש אלינו ואמר, "צלמי! צלמי! ואחר כך השווי את הצילומים לאלה של יהודים בשנות הארבעים." עוד אחד סיפר שכאשר הוא היה נכנס לירושלים בדרכים-לא-דרכים ללא היתר, היה תמיד מגיע לעבודה בזמן. "עכשיו שיש לי היתר ואני עובר במחסום, מענישים אותי כי אני מכבד את החוק. הם [הישראלים] עושים אז זה [ההמתנה הארוכה] בכוונה. הם מתייחסים אלנו כמו לכבשים!" 

עמית מן ה-EAPPI שהצטרף לסוף אחד התורים דרך המכלאות בשעה 7:05 מסר לנו אחר-כך שקח לו 40 דקות לעבור את המחסום. הוא גם שלח נתונים על משך הזמן שהוא ועמיתו בצד השני של המחסום אספו מן העוברים האחרים. לפי הנתונים האלה לקח בממוצע ארבעים דקות לעבור את המחסום. בשלושת-רבעי השעה 7:00-6:15, לקח 45 דקות.

כשאנחנו עזבנו בשעה ,7:45 עוד חיכו אנשים בתורים בתוך בשלוש המכלאות. 

יאוש.