ברטעה-ריחן, טורה-שקד, עאנין

6.15 מחסום עאנין

הטרקטורים יצאו היום בין הראשונים. אחריהם הולכי רגל, לא הרבה יחסית לימים אחרים. הם מספרים שהחיילים ממשיכים להחרים אישורי מעבר מכל מי שלפי הרישומים יצא בבוקר ממחסום זה אך לא חזר ממנו לכפר אחרי הצהריים. כבר דיווחנו על כך שחקלאים רבים מסתכנים באיבוד האישור וחוזרים לכפר עאנין בערב דרך מחסום ברטעה. זאת, כיוון שמחסום עאנין נסגר בשלוש וחצי אחה"צ ומחסום ברטעה בתשע. הסדרת אישור חדש - העונש - לוקחת זמן רב, מורטת עצבים.
איתנו במשמרת חברה חדשה, מַאִיָאדָה, תושבת אחד הכפרים בוואדי ערה. אנשים נעצרו לשוחח איתה בערבית, סיפרו לה על חיים קשים מאוד. ועצובים. תבואי לכפר לא תאמיני, אמר אחד, בתים יפים, מסודרים, בבתים יש הכול, לא חסר כלום, רק דבר אחד אין: אוכל. אין אוכל. אין פרנסה. בנו סיים לא מזמן אוניברסיטה ואין לו שום סיכוי למצוא עבודה מתאימה, גם עבודה לא מתאימה. לפני האינתיפאדה רבים עבדו באום אל פחם העיר הערבית הסמוכה, בעיקר בבניה, או במרכז ישראל, הרוויחו מספיק, חיו בכבוד. כל זה נגמר.

7.00 מחסום טורה

המעבר זרם.

7.15 מחסום ברטעה

ירדנו עם הרכב לחניון התחתון, שלפי מיקומו כבר נמצא בגדה. שכחנו שלחברתנו מאיאדה אסור לעבור במחסום זה לשום כיוון. פגשנו בחניון אדם שחיכה לנו, שוחחנו איתו חמש דקות והתחלנו לעלות בחזרה למרחב התפר. החניון מלא מכוניות עד אפס מקום, המעבר של הבאים מהגדה מהיר, ראינו 3 רכבים עם סחורה חקלאית ממתינים למעבר ולבדיקה. הגענו לבודקה, המאבטחת קלטה את מאיאדה. ערבייה! שומו שמיים! שמחה וששון, התחיל אקשן.
מכאן ואילך התפתחו חילופי דברים קשים, מצידם, וניסיונות לדבר ברגוע אל השכל הישר מצידנו. האווירה התחממה ללא הצדקה. שתי המאבטחות הצעירות ש"טיפלו בנו" הגזימו בטון דיבור כועס (כאילו עשינו בכוונה משהו איום) והצטיינו בעיקר בחוסר נימוס. הרימו את קולן שלא לצורך (אנחנו לא כל כך חירשות), חזרו שוב ושוב על הטענה העיקרית שלא לצורך (אנחנו קולטות די מהר) שלערבייה ישראלית אסור להיכנס לגדה דרך מחסום זה אלא רק ממחסום ג'למה (גלבוע). מנהל המחסום צ' לא ענה לנטע בטלפון הנייד שלו (שאותו הוא עצמו מסר לחברות מחסוםווטש) אלא שלח אלינו את נ', מנהל תורן, שהעביר לנטע מסר תוקפני: תפסיקו לצלצל או שהוא יגיש נגדך תלונה על הטרדה. נ', בוטה פחות מהנשים אך עדיין בתקיפות מיותרת, חקר את מאיאדה מי ומה היא, היא הראתה לו תעודת זהות וכרטיס עובד שלה (אחות מוסמכת בבית חולים ממשלתי) ואמרה לו: "אני עובדת מדינה, בדיוק כמוך..."
בסופו של דבר , כעבור כשלושת רבעי שעה של חילופי טענות, הם הסכימו איתנו שאם אסור למאי להיכנס לגדה מכאן, אסור לה גם להמשיך מכאן למחסום ג'למה - בקצה הצפוני של הגדה. אז הניחו לה לעבור איתנו.