קלנדיה, יום ד' 16.1.13, בוקר

צופות: 
מתן ועופר (אורחים), חנה בר"ג (מדווחת)
16/01/2013
|
בוקר
אחד משני הבחורים מכיר אותי עוד מימי בחווארה. בנסיבות שכבר אינני זוכרת נתתי לו את מספר הטלפון שלי. עכשיו, שנים אחדות אחרי השחרור הוא ביקש להיפגש ולבקר בקלנדיה. הסכמתי ולא הצטערתי. היה מעניין ללמוד מה קורה לחלק מהחיילים שנים לאחר השחרור.
הגענו לקלנדיה בשעה 05:20. התור היה ארוך מאד וההתנהלות איטית ביותר. שני חלונות היו סגורים. את הקרוסלה פתחו רק כאשר השטח היה כמעט ריק - והכעס של הממתינים בתור הלך וגבר. אחרי כחצי שעה פקעה כנראה סבלנותם של אחדים מהמתינים והחלו השריקות והצעקות - מה שלא שינה דבר בשטח (כרגיל). פניה למוקד ההומניטרי לא הועילה. חיכינו "בסבלנות" עד 06:20  ואז פנינו ל"חלונות" הגבוהים. הסבירו לנו שהמחשבים בחלונות אחדים יצאו מפעולה. כמעט מיד התחילו להעביר את האנשים בקצב מוגבר, ולקראת 07:15 כאשר עזבנו לא היה תור. 
סיפור המחשבים הקורסים חוזר על עצמו כבר שנים. בנסיבות אחרות ביקרנו בתחנת משטרה לצורך צילום תיקים. מכונת הצילום, "ידידתינו" משכבר הימים הפסיקה לפעול בכל כמה דקות. השוטר ש"פיקח" עלינו כנראה אבד סבלנות וחרצובות לשונו נפתחו. "עושים מכרז וקונים את הזול ביותר. אח"כ מזמינים שרות זול ולא יעיל - ואח"כ המכונה לא פועלת". סביר נכון?