קלנדיה, יום ג' 13.11.12, בוקר

כשהגענו למחסום בשעה 06:15 בבוקר עדיין היה חושך בחוץ, והיה קל להבחין שהמנורות שבסככה לא מאירות.

רק לפני שעזבנו את המחסום הצליחה עיינה לקבל הסבר משולב למצב:

1. בלילות מגיעים לסככה שתיינים והומלסים. כשהם מסיימים לשתות הם שוברים הכול וזורקים את הבקבוקים לכל עבר, ובעיקר לכיוון השומרים.

2. כדי להחליף את הנורות השבורות צריך מנוף. כבר בחודש אוגוסט הבחינו שיש בעיה עם התאורה והזמינו את המנוף – הוא טרם הגיע!

במחסום הרכבים עומס של כלי רכב המגיעים מכיוון רמאללה.

בסככה שלושה טורים ארוכים ודחוסים, בערך 400 גברים. בתור ההומניטארי מחכים כ 30 אנשים. מעבר בידוק 3 סגור וזו הסיבה לתורים הארוכים. במעברי הבידוק 1-2-4-5 מחכים בערך 100 איש.

מיד כשהגענו עברו בתור ההומניטארי כל מי שחיכו בו. לאורך כל הבוקר קיבל התור ההומניטארי עדיפות ניכרת לעומת התורים הרגילים בהם עמדו האנשים זמן כפול מאשר ביום רגיל.

אמנם 80% ממעברי הבידוק היו פתוחים, אך המעבר היחיד שלא היה פתוח גרם לעיכוב של כ 50% בלוח זמני המעבר במחסום.

לאורך כל שעות הבוקר היו התורים הפנימיים, שלפני מעברי הבידוק שנפתחו, עמוסים במיוחד.

במשך עשר דקות, מאז שהגענו, היו הקרוסלות שבתורים החיצוניים סגורים. וגם כשנפתחו עברו בהם מעט מאוד אנשים. קצב הגעת האנשים למחסום גבוה בהרבה מקצב המעבר.

במחצית השעה שעברה נכנסו לבידוק 310 איש מהם 150 דרך השער ההומניטארי.

על פניו נראה שיש איזון בין מספר העוברים בתור הרגיל לבין מספר העוברים בשער ההומניטארי. אך למעשה אין זה כך. בתור הרגיל היו 400 איש, וכל הזמן נוספו חדשים, מהם 'רק' 160 עברו במחצית השעה שעברה. בתור ההומניטארי כל מי שהגיע עבר תוך מספר דקות.

חיילים אינם מווסתים את המעבר ונותנים עדיפות רבה מדי לעומדים בתור ההומניטארי, על חשבון הגברים העומדים בתור הרגיל.

העומס במעברי הבידוק אינו פוחת. האנשים שבתור החיצוני אינם יכולים לראות את הנעשה בפנים ומתמלאים קוצר רוח בחושבם שהחייל 'סתם' מעכב אותם.

לאורך כל שעות העומס היה החייל שבביתן לוחץ על כפתור פתיחת הקרוסלות בעיקר לאחר שלגברים שבתור נמאס והם התחילו לדפוק על ברזלי המתכת, לשרוק ולצעוק שיפתח את המעבר.

במעבר בידוק 5, דרכו עוברים האנשים מעברו מהשער ההומניטארי יושבת חיילת המדברת ללא הרף במגפון.

החיילת מדברת בקול נעים, שקט, ומסבירה בסבלנות רבה, בטון של מחנכת, בעברית, מה צריך לעשות. טוב לשמוע את קולה של החיילת הנעימה, רק שהיום, בעומס שנגרם בשל סגירת מעבר בידוק 3, נראה שהאדיבות מאטה במעט את קצב הבידוק.

"הילד שלך?" ... "בן כמה הוא?" ... "יש לו תסריך?" ... "הילד שלך לא יכול לעבור עכשיו, ילד מעל גיל 5 צריך תסריך" ... "תחכי כאן, או תלכי ותחזרי" ... "בשעה 9 יפתח המת"ק והוא יקבל תסריך" ... "תבואי ב 9, תדברי עם ..." ....................   

במחצית השעה שעברה נכנסו לבידוק 350 איש מהם 150 דרך השער ההומניטארי.

בשל השעה המאוחרת כבר אין כל כך הרבה גברים המגיעים לתור החיצוני והלחץ פוחת. מרבית הגברים העוברים בבוקר צריכים להגיע לעבודה בשעה 07:00 בירושלים והם מתייצבים במחסום בשעות הבוקר המוקדמות מאוד.

הגברים המגיעים עכשיו הם בעיקר סוחרים, אנשי הצווארון הכחול העובדים כעצמאים או אנשי הצווארון הלבן: מורים, רופאים, עורכי דין ....

במחצית השעה שעברה נכנסו לבידוק 260 איש מהם 90 דרך השער ההומניטארי.

חלק מהנשים והילדים עומדים, בטעות, בתור הרגיל. ביום רגיל, בשעה כזו, התור ההומניטארי כבר אינו נפתח ובתור הרגיל יש מעט מאוד אנשים. מי שמגיע למחסום אינו יכול לדעת מה קרה כאן לפני שהגיע ואינו יכול לדעת שהיום איננו יום רגיל.

עמדת בידוק מושבתת אחת גרמה הבוקר למערכת כולה להאט ולקרוס.

ברבע השעה שעברה נכנסו לבידוק 240 איש מהם 60 דרך השער ההומניטארי.

העובדה שכל כך הרבה אנשים נכנסו לתור הפנימי של הבידוק ברבע שעה, לא מצביעה על שיפור בקצב המעבר אלא על פתיחה מזורזת של הקרוסלות. עכשיו כל האנשים שעברו דחוסים בתור של מעברי הבידוק וייקח עוד זמן רב, יחסית, עד שיעברו לצד הישראלי.

החלטנו לעבור דרך מחסום ליל, לכיוון מחסום חיזמא.

במעבר הרכבים של מחסום קלאנדיה לא היה תור, אך היה פקוק בדרך מזרחה, מהמחסום לכיוון כביש 60.

במחסום ליל עצרה השוטרת לדקות ארוכות את הרכב שנסע לפנינו ואנו הכנו את עצמנו לעיכוב. אך לבסוף היא הסתפקה בברכת 'בוקר טוב' במבטא ישראלי ונתנה לנו לעבור ללא בעייה