קלנדיה, יום א' 14.10.12, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן ותמר פלישמן (מדווחת)
14/10/2012
|
אחה"צ

סימנים לאביב פלסטיני?

את מוניר נעים חאמד לא רואים עוד בקרבת המחסום, גם לא בבית הוריו שבמחנה הפליטים.
מוניר בן החמש עשרה וחצי לא חזר מאז שנעצר בידיי חיילים בעיצומה של פעילות מחאה. אומרים שמוניר גם לא כל כך מהר יחזור. אומרים שהוא בטח בעופר, שיקבל שנתיים, אולי יותר. והנערים מספרים סיפורים אישיים על תקופות מאסר ובתי הכלא, יש מי שהואשם והורשע בזריקת אבנים: "פה, במחסום", חברו על זריקת בקבוק תבערה:"גם פה, על המחסום...", יש המכיר את כלא עופר מבפנים, חברו את כלא נפחה ויש מי שהובל ל"מוסקוביה" (מגרש הרוסים).
מאז שעצרו את מוניר המנהיג הבלתי מוכתר של חבורת הנערים הם מתמידים להגיע באותה שעה לאותו מקום - לכיכר שבחזית המחסום והם חסרי מנוחה. כעדר ללא רועה.

אנשים מספרים שכבר לא כל יום נזרקות פה אבנים וגם לא בכל יום יש גז.
- "למה?" - "דיברו אתם (עם הנערים). באו מהתנזים ודיברו".
ולמרות זאת, ביום שישי לפני יומיים, החל משעות הצהריים ועד החשיכה, חזרו הנערים וזרקו אבנים והצבא שב והדף אותם ברימוני גז.
נראה שלמרות ששתי הרשויות, הישראלית והפלסטינית, כמו עובדות בשיתוף פעולה ועושות יד אחת, קשה לחנוק ולכבות את להבות המחאה הספונטנית שנובעת מתסכולם המתמשך של בני אדם שנואשו מתקווה לשינוי ומנסים לקחת את גורלם בידיהם.

גם דיבורים על אינתיפאדה שעד כה היו נאמרים בהיחבא הפכו לגלויים. האינתיפאדה נוכחת בשיח אם ככמיהה ומשאלת לב ואם כאיום וחשש. איש-איש ונטייתו, איש-איש והשתייכותו הפוליטית.
אומרים שבעת הזאת, כשעיני העולם כולו מופנות למרחץ הדמים בסוריה, לשלטון שטרם התייצב במצרים ולאופציית התקיפה באירן, עלול מאבק כולל ואלים להיות טעות גורלית, כי גם בימים כתיקונם הקורה בפלסטין אינו במוקד תשומת הלב העולמית.
לחשש זה יש להוסיף את העובדה שגם אחרי למעלה מעשור, פצעי אינתיפאדת אל-אקצה עדיין מדממים, ואת ריסוק עמוד השדרה של החברה הפלסטינית ע"י משטר המחסומים וההיתרים והאיסורים, כמו גם את אבדן הלכידות החברתית שנגרמה מגיוס מאסיבי של משתפי פעולה בידי השב"כ, שאנשיו עושים שימוש ציני ובוטה באמצעי דיכוי ומניעת תנועה להשגת מבוקשם, והביאו לחשד איש באחיו.

גם רבים מבעבר מעזים לדבר בגנות בכירי הרשות הפלסטינית. יש אומרים: "שלכם ושלנו אותו הדבר. דואגים רק לעצמם ולא לעם..." או:"לי יש רק בטן. להם (לאלו שברמאללה) יש גם גב".
ובאותו הקשר סיפר אדם שפנה לרשויות בבקשה לקבל רישיון עסק, יש לו דוכן בחזית המחסום, רוצה לעבוד לפי החוק ולא להיות נרדף מעת לעת. לשאלה אם לדעתו אישור שכזה יינתן לו השיב בחיוך מפוכח: "לחלום מותר!" והמשיך וסיפר:"אבא של אבא שלי היה אומר:"רק בחמישים השנה הראשונות קשה. אחרי זה יהיה טוב. אבא שלי אמר לי: בחמישים השנה הראשונות קשה, אחרי זה יהיה טוב, ואני גם אומר לילד שלי:זה רק בחמישים השנה... מתי כבר יגמר החמישים שנה?"

והידוע לכולם נאמר וסופר, שהם שם (בתוך המחסום) רואים ומצלמים הכול, ש"הם" זה לא רק צבא אלא גם השב"כ והמשטרה, שהם גם צופים בכל אדם במחנה הפליטים ומכירים את שמו.

 

ובאחד הלילות האחרונים לאורך החומה, בדרך ההולכת אל המחסום, הודבקו זו בצד זו תמונות צעירים רצוחים. (תמונה עליונה) שדרת שהידים שהתמונות בה כמו מתקלפות ויוצרות רושם שהדיוקנות הולכים ונמוגים, הולכים ומתפוגגים, אולי לא רק בתמונה, אולי גם בזיכרון הקולקטיבי כבאישי.

האמת היא שזכרם של הקורבנות לא זו בלבד שלא נשכח, אלא הולך מתעצם לכדי מיתוס ודגם. ונער אחד מחבורתו של מוניר הראה את המדליון התלוי על צווארו ועליו מוטבעים פני עלי ח'ליפה שנרצח בסמטאות קלנדיה [תמונה תחתונה]. "היינו חברים" אמר בגאווה.
וכך מיתוס הגיבורים הולך ומתגבש סביב דמותם של הרצוחים כחוליה הכרחית לעם הנלחם על חירותו.

(על עלי ח'ליפה וסיפור מותו בקישורית: http://www.etgar.info/he/article__536/)