מבוא דותן (אמריחה), עאנין, ריחן, שקד, יום ה' 16.8.12, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נטע גולן ושולה בר (מדווחת, מצלמת)
16/08/2012
|
בוקר

מחסום עאנין 6.10 – 6.40
בוקר פלסטיני  קריר מקבל את פנינו.
לקבוצת העוברים הוותיקים נוספו עוד צעירים, שעוברים בשמחה לראשונה עם היתרים שלהם. שמחה חמוצה והישג שמעיד על העוול הגדול המתחולל כאן. כולם כאחד מברכים אותנו בידידות. חיילת מ"צ עם מגנומטר ידני סורקת את גופם של הגברים העוברים. אחד אומר – לא מתביישים אלה, מה אני, הולך [להפציץ] לתל אביב? צעיר מתלונן בהתרגשות
שאביו המבוגר לא קיבל אישור מעבר חדש. הוא מצביע על הממתינים: למה כולם כן ואבא שלי לא? אבל הוא לא ממתין שניקח ממנו פרטים והולך. תושב עאנין אחר, שהולך לבקר את משפחתו באום ריחן, אחרי ניתוח השתלת כבד או כליה במצרים, אומר – למה סוגרים פה בשש וחצי? אני רוצה עד שבע! אבל גם הוא מרגיש שזה רק דיבור להוצאת קיטור, ללא הועיל.
הזריחה מאחורי העננים יפה כתמיד אך קשה להתרגש באמת כאשר הכל מבאס כאן, פעם אחר פעם, שנה אחרי שנה.

 

מחסום שקד/טורה 6.50 – 7.25
החיילים משתרכים בעצלתיים במעלה הכביש המוביל אל המחסום. המחסום עצמו סגור ונעול. עזים ממתינות בצד שלנו, כבשים זכרים (אילים) גדולים ושמנים ממתינים בצד טורה (נראה שזה יומם האחרון עלי אדמות), שקט הס. לא בֶּה ולא מֶה. המעבר עצמו מרגע שמתחיל - מתנהל לאט ויציב.

 

 7.30 מחסום ריחן
חלפנו בלי להיכנס, שיירת הרכבים המסחריים ממתינה למעבר לבדיקת הסחורה, טרנזיטים מחכים ללקוחות, אנשים מתנהלים כמו ברמדאן - בעייפות, הכל מתקתק כמו שעון שוויצרי או פצצת זמן.

 

יעבד
נכנסו ליעבד. מוקדם מדי בעיירה המנומנמת (כרגע), שהיא עוד מרכז כפרי מסחרי גדול בין ברטעה לג'נין. מבנה צבעוני שבנייתו כנראה הופסקה מושך את עינינו. פגשנו במרכז אשה ובת חביבות, לקחנו אותן לבית שלהן והעברנו להן צעצועים ומשחקים וקצת בגדים.

8.15 – 8.30 מחסום דותן/יעבד
המחסום מאויש, החיילים מעבירים / לא מעבירים רכבים מצד לצד ואי אפשר להבין את שיקול הדעת שלהם להתנהלות עצלתנית כזאת. יש כל הזמן רכבים בהמתנה, אך לזמן קצר. שני חיילים ניגשו לשאול בנימוס אם אנו "צריכות משהו," לא תודה.
עוד יומיים-שלושה הרמדאן יסתיים, החג יעבור והאנשים יהיו פחות אפופים על הבוקר.

8.35 מחסום ריחן
נשאר במקומו, קפוא, לא זז, לא השתנה.

 

ברטעה המזרחית
ד"ש מואליד, שחור מפחם מכף רגל ועד ראש, מנסה לשמור על פאסון "הכל איבסדר..." אבל אנחנו יודעות שלא.
עוד רמדאן עבר. ורק הכיבוש לא.