קלנדיה, יום ו' 10.8.12, בוקר

צופות: 
רוני המרמן ותמר פלישמן (מדווחת).
10/08/2012
|
בוקר

יום השישי הרביעי לרמדאן

הריטואל במחסום קלנדיה בימי השישי לחודש הרמדאן מזכיר את זה של המלחמה הגדולה שבה עם שקיעת השמש היו שוככים הקרבות ומתחדשים בזריחה.
במחסום קלנדיה, בכל יום שישי המחנות שבים לעמוד אלו מול אלו משני עברי החסימות , מזריחה עד שעת התפילה, פלסטינים חמושים בשטיחי תפילה מול חיילים חמושים ברובים ורימונים.
החוקים והכללים קבועים. השוני ניכר רק במספר המתדפקים על השערים, ברמת הקול ובטון הדיבור.
פחות משפטים של: "חג שמח... בבקשה... מצטער אבל..."
ויותר ובעיקר: "עוף לי מהעיניים... יאללה... 'סתלק... הביתה אמרתי!..."
פחות:"זה בסדר שאתן עומדות פה... מותר לכן... אתן יכולות לצלם הכול..."
ויותר ובעיקר: "תתרחקו... אל תעמדו פה... אתן מפרות את ההסכם בין הפיקוד הבכיר לווטש...".

בכל נקודות המגע כמו הוסרו מסכות מראית העין ותחושות האמת עלו אל פני השטח.

הסיפור הכללי משתקף מבעד לסיפורם של הפרטים ואותם יש לתעד:

את הדברים שאמר ערפאת בדם לבו וכלשונם:
"היום הוא יום קדוש, משהו רוחני. למה הם משפילים אותי ככה?... שעתיים שאני עומד, עשר פעמים הם בודקים אותי, עוד פעם ועוד פעם, כל אחד אומר: תראה את האישור שלך... תראה את האישור שלך... אני איש של שלום. אני פעיל של שלום. אני לא יכול יותר עם ההשפלה הזאת!"

על האישה שעברה עם שני ילדיה וכשהייתה בתוך המתחם, בטוחה שהדרך לאל-אקצה פתוחה, עצר אותה חייל שהבחין שהאישה "הוליכה שולל את הצבא", שהגדול מבניה בכלל עבר את הגיל המותר(12). האם נתפסה בקלקלתה וסולקה בבושת פנים עם ילדיה מבעד לדלת המסתובבת המגדרית, זו שנועדה לנשים.

על המשפחה שהגיעה מרחוק: אב אם ושני ילדיהם הקטנים, שיצאו מביתם בידיעה שהכול בסדר, שהם עומדים בחוקי הרמדאן. האב, שטרם מלאו ארבעים שנותיו הצטייד מבעוד מועד באישור תפילה, האם ארזה כל שנחוץ לבילוי היום בירושלים, אלא שבחפזונה שכחה להכניס לתיקה את תעודת הזיהוי של בעלה. האיש הצעיר ניסה לדבר על לב חיילים וקצינים, הציג את הנייר שהונפק לו מידיי הרשויות, הציג את אשתו ובניו... לאחר דין ודברים תחנונים ובקשות – שבו בני המשפחה על עקבותיהם.

הקורבן הגדול של היום היה נער שנגרר בידי חיילים לתוך המתחם הסטרילי, הוצמד אל בטונדה ואזיקי פלסטיק קורבו לאמות ידיו. רק המצלמה עצרה השלמת המעצר הלכה למעשה. המצלמה נצמדה לפני הנער ושוביו ולא נרתעה גם לא נוכח בקשות שהומרו בפקודות ואיומים. עקשנותה גרמה לקצינים שנזעקו למקום להחליט לסיים את הטיפול בנער בין כתלי המחסום.
רסיסי פרטי המקרה שהצלחתי ללקט מעידים שהנער הרים מהאדמה רימון צהלי שנפל כנראה מחגור אחד החיילים ונצפה כשידו האוחזת ברימון מונפת כלפי מעלה.
במציאות בה הזכויות כולן נוכסו בידיי ולמען צד אחד – השולט, ואילו הצד האחר - הנשלט, מיליוני בני אדם נשארו ריקים מזכויות, קשה שלא להרהר שאם נשיאת נשק היא בבחינת זכות, לפחות כנהוג חוקית במדינת המודל ומשאת הנפש למרבית אזרחי ישראל, הרי זכות זו כאחרות חייבת גם היא להיות סימטרית.

בשעה היעודה לתפילה באל-אקצה עלה על במה מאולתרת אימאם צעיר, נשא תפילה מול הקהל, לאחריה הסתדרו האנשים בשורות ישרות ארוכות, ענו אחריו בתפילה, הושיטו ידיהם למרומים וכרעו על האדמה, חלקם על שטיחי התפילה ואחרים על גזר קרטון או דפי עיתון מזדמנים.

ומול החיילים שלופי הרובים, חברו למקהלה צעירים פלסטינים שהרימו זרועותיהם וכאיש אחד קראו וחזרו וקראו:
"מיליונים נלך לאל-אקצה, וגם אם יהרגו אותנו נלך..."