קלנדיה, יום ד' 4.4.12, בוקר

הגענו בשעה 05:10 וכבר היו תורים ארוכים בשלושת השערים.  פתאום הדלת של אחת הקרוסלות נפתחה ונכנסו בלחץ בערך 30 בני  אדם.  יתר הקרוסלות  נשארו סגורות.  אחרי עוד 10 דקות קרוסלה אחרת נפתחה ושוב יתר הקרוסלות  נשארו  סגורות.  ככה נמשכה השיטה; אף אחד בתור לא ידע  מתי, איזו דלת של איזה שער תיפתח.  רוני התקשרה לחמ"ל כמה פעמים עד שהיא הצליחה לדבר עם מישהי שישבה במקום.  רוני הסבירה את המצב בשערים ואחרי כמה דקות, נפתחו כל שלושת הדלתות.  בינתיים, הצטברו הרבה אנשים בשער ההומניטארי; אנשים עם אישורים לתורים בבתי חולים בירושלים , תלמידים וחולים.  השער ההומניטארי אמור להיפתח בשעה 06:00, אך ב-06:10 הדלת עדיין היתה סגרה.  דיברנו עם חייל שרק התחיל את תפקידו בקלנדיה ושהיה חדש לגמרי לפרוצידורות בשערים.   הוא ליווה שוטר שאחראי על המקום.

השוטר, הוא הפנים  של הכיבוש.  אין ספק שהוא נהנה מתפקידו והתענג על הכח שליווה את סמכותו.  הוא צעק על אלו שעמדו  הן בקרוסלות והן בשער ההומניטארי.   הוא דרש שאלו שעמדו בשער ההומניטרי לא יתקרבו ל"קיר" (הגדר הברזל), לא יעשנו, ולא ידחפו (למרות שהאנשים—זקנים, חולים, ילדים, תלמידים—כבר עמדו 45 דקות בסבלנות).  אחרי שהוא סוף סוף צווה על פתיחת הדלת, האנשים דחפו מהלחץ שנגרם להם מההמתנה הארוכה  ומהצורך  להיכנס פנימה לפני שהשוטר  יצווה שוב לסגור את הדלת.  הוא צרח  "לאט, לאט" ועצר כמה אנשים כדי להוכיח שיש לו  הסמכות לשלוט על תנועתיהם.  בגלל הדחיפות הוא החליט  להעניש את יתר האנשים בתור וסירב לפתוח את הדלת שוב ליותר מ-10 דקות.

רוני ואני ניסינו לדבר איתו אך הוא  המשיך להתעלם מאיתנו.  מה שהדאיג והטריד/הציק לנו היה החיוך וההתבדחות שלו עם "העכברים בכלוב".

 עזבנו כשכל הלחץ והמתח הסתיימו לפני 8 בבקר. באמת קרוב ל1000 אנשים עברו במחסום בין השעה 05:00  ו 08:00.  אלו שעות קשות והמילים הומניטארי וזכויות אדם לא היו במקום  במיוחד הבוקר