קלנדיה, יום ג' 27.3.12, בוקר
קלנדיה – 05:00 בבוקר קר, עמוס ועצוב.
מחר בבוקר שוב נשכים ונצא לקלנדיה, לבדוק אם מישהו קורא את הדיווחים הנואשים שלנו מן החודשים האחרונים, אם למישהו בכלל איכפת.
כל דיווח נפתח בקריאה נואשת – הפעילו את מלוא פוטנציאל הבידוק בשעה 04:30 בבוקר, כדי שבשעה 07:00 לא יראה המחסום כסיוט.
אתם, אנשי כוחות הביטחון, מופקדים על הבידוק במחסום, אך בראש וראשונה אתם נותני שירות. עליכם מוטלת החובה להעביר את כל מי שיש בידיו האישורים הנדרשים, ברמת בידוק אחראית שתיתן ביטחון לישראלים – אך בו זמנית עליכם לזכור כי מי שמגיע למחסום אינו עושה כן להנאתו. האנשים ממהרים לעבודה, לבדיקות רפואיות, ללימודים – ואתם, אנשי כוחות הביטחון חובה מוסרית מוטלת עליכם להעבירם במבוך הבידוק בזמן הקצר ביותר שאפשר, לקצר את מסכת הייסורים היומית המוטלת עליהם בהיותם נתונים תחת כיבוש.
ביום שלישי שעבר הקדמנו להגיע למחסום כבר בשעה 05:00 כדי לבדוק אם השערתנו בדבר איטיות המעבר בשעות המוקדמות נכונה.
גילינו שרק 60% מעמדות הבידוק פועלות, וגם בהן, קצב הבידוק קטן ב 50% מקצב המעבר בשעה יותר מאוחרת.
ביום שלישי שעבר היה המצב כל כך בלתי נסבל שגם אם רצו האנשים להעביר את הזקנים והחולים לראש התור ההומניטארי, לא יכלו לעשות זאת משום שמאות נזקקים עמדו דחוסים במשך זמן ארוך, שעה ויותר, בתור ההומניטארי. לפרט לא היה שום סיכוי.
באותו בוקר שום דבר לא הסתדר. הקרוסלות נתקעו, הבידוק התנהל לאיטו והתורים התארכו. הסככה הייתה מוצפת באנשים נשים וטף שלא היה בכוחם לשמור על התור, כיוון שהיו חלשים או מבוגרים או חולים.
ואז ברגע מסוים, בשעה 07:05, לאחר שבמשך כחצי שעה לא הועברו בכלל פועלים ורק השער ההומניטארי נפתח ונסגר חליפות, קרה הדבר.
המוני הפועלים שגדשו את הרחבה נשענו על שער צדדי שאולי לא היה נעול ואולי נשבר מנעולו מחמת כוח המשקל של מסת אנשים כה גדולה המצטופפת אליו. למעלה ממאה אנשים זרמו פנימה והציפו את עמדות הבידוק.
עכשיו איבדו אנשי כוחות הביטחון את השליטה על המתרחש. הם שלחו צוותים לתקן את השער שנפרץ ואז סגרו את המעבר במחסום על כ-500 האנשים שהיו בשלבים שונים של מעבר ובידוק. חלקם הגדול כבר שהו בתחום המחסום כשעתיים וחצי והסוף נראה מרוחק מאי פעם.
כ 50 אנשים שעברו דרך השער ההומניטארי וכבר חיכו במעבר בידוק מספר 5, הוחזרו לאחור. חלקם חיכו למעלה משעה וחצי בתור ההומניטארי. עוד כ 20 גברים צעירים יותר הובלו לאחור, כנראה נחשדו שהם בין הפורצים וכנראה הוצאו מהמחסום.
במשך 50 דקות המחסום כלל לא תיפקד! הקרוסלות לא הסתובבו, פועלים מיואשים פנו לחזור הביתה, מוותרים על יום עבודה. חולים שתש כוחם ויתרו אף הם וחזרו לסבול בשקט בביתם. השריקות והצעקות החרישו את האוויר. המחסום פשוט לא עבד.
לפתע נמצא פתרון מאולתר להפחתת סבלם של הזקנים, התלמידים והנשים. מספר אנשי ביטחון והתחילו להעביר עשרות מהנשים, הילדים והחולים דרך השביל האחורי של המת"ק אל היציאה מהמחסום, בלי בידוק.
הלחץ הוקל בערך בשעה 09:00, לאחר 4 שעות איומות במחסום העמוס לעייפה, לאחר שמאות אנשים ויתרו על יום בחיים וחזרו הביתה מאוכזבים, לאחר שגם מי שהצליח לעבור זה לקח לו 2-3 שעות, לאחר שכל הצדדים היו מותשים.
וכל הלחץ והמהומה היו נמנעים אילו רק היו האחראים מפעילים את המחסום במלוא התפוקה כבר בשעה 04:30 בבוקר. אם היו דואגים, בשעות הפחות עמוסות, לזמן טכנאים שידאגו שהקרוסלות לא תתקענה בכל פעם מחדש. אילו, אילו, אילו...
ומחשבה עוברת במוחי. נניח שהמצב היה הפוך, שמאות ואלפי ישראלים היו נתקעים בבוקר, בכל בוקר, במחסום בדרכם לשגרת יומם. אני לא מוכנה אפילו להעלות על הכתב את מה שהיה כנראה מתרחש אז.