קלנדיה, יום ה' 8.12.11, בוקר

הסיור אמור היה להתחיל בשעה 10:00 אך האורחים מחו"ל עזבו את חיפה באיחור והגיעו לקלנדיה רק בעשר וחצי. בחצי השעה שחיכיתי להם הזדמנה שיחה עם יושבת ראש הכנס. היה מדהים להוכח כמה מעט היא ידעה על הכיבוש בכלל ועל המחסומים ומה שעומד מאחוריהם בפרט. מושגים כמו תושבות של המזרח ירושלמים ומשמעותה האמיתית נשמעו "הזויים". "הם הרי מקבלים ביטוח לאומי". על "מרכז חיים" כמובן לא שמעה - וזו רק דוגמא בקצה המזלג על נושאי השיחה. תסריחים וכרטיס מגנטי גב אל גב ו"מעבר הומניטרי" - זה כנראה מתחולל על הירח ולא ממש בפתח הבית.

המחסום בשעה כזו ריק כמעט לחלוטין. שני עובדי נקיון מטאטאים באזור שרוולי הבידוק. כמות האשפה שנאספת מהריצפה מדהימה. בסככה נקי מאד - מראה שאיננו רגילות אליו. באחד הכלובים כעשרה אנשים. רוב הממתינים נשים והגברים נראים כעובדי צווארון לבן.

כאשר פנו אלי בבקשה להדריך את הקבוצה, הסברתי כי השעה מאוחרת והמקום יהיה ריק מאדם. חששתי כי קלנדיה ללא לחצי הבוקר תראה כמו "עוד מעבר גבול". אבל לא כך היה. האורחים נשארו המומים ומזעוזעים. "ככה מתנהגים לאנשים?"  "המעברים האלה לא ראויים לבני אדם - זה כמו מכלאות לחיות" וכו'. 

מוכר הקפה שמח מאד "בעיסקה" הבלתי צפויה, ובעזרת הקפה נשכח מעט הקור הנורא והמשתתפים שאלו הרבה שאלות על הבירוקרטיה הכיבושית. האכזריות וחוסר האנושיות של המצב חדרו עמוק לתודעתם.

החשש של המשתתפים מהמחשבה שעוברים לצד הפלסטיני היה רב. "איך הפלסטינים ידעו שעלינו לא צריך לירות?". למרות שהמעבר היה קל וחלק היה ברור כי אבן נגולה מליבם כאשר ישבו באוטובוס בדרכם לסיור תיירות בירושלים.

עזבנו ב-12:30.