קלנדיה, יום א' 4.12.11, אחה"צ

במשך 50 דקות התקדמנו כ 15 מטרים המפרידים בין הצד הפלסטיני לצדו היהודי של המחסום. המחסום לא היה גדוש באנשים אבל אחרי 30 דקות של עמידה, כשכבר הגענו אל הקרוסלות המובילות לעמדת הבידוק, נסגר המסלול בו עמדנו ונאלצנו לעבור למסלול הסמוך  וספירת הזמן התחילה מראשיתה. אלא שהפסדנו יצא בשכרנו, כי אין כמו עמידה בתורים של מחסום קלנדיה להיכרויות ולקשירת קשרי ידידות.

התוודענו לניבאל, אחת משתי הנשים העומדות בראש ארגון "סולחה", ששם לו למטרה טיפוח תרבות של דו-קיום בין יהודים, ערבים, ישראלים ופלסטינים: פרטים בקישורית:  http://www.sulha.com/he/index.asp.
ניבאל, ועמה קבוצה של כמה עשרות פלסטינים מכל ערי הגדה,  היו בדרכם למפגש עם עמיתיהם מישראל. היא גרה בכופר עאקב ועובדת כמורה לעברית בבי"ס בשועפאט. הנסיעה בין שני המקומות לא עולה על רבע שעה אך לדבריה, בכל בוקר כבר בשעה 6.00 היא מגיעה למחסום קלנדיה כדי לא לאחר לתחילת הלימודים - בשעה 8.00.  בעבר היתה לפעמים נכנסת לירושלים דרך מחסום חיזמה, משם אומנם המרחק רב יותר אך מאחר שבעלי תעודות זהות פלסטיניות אינם מורשים לעבור בחיזמה, משך הנסיעה בעיקר בבקרים, כשאלפי בני אדם צובאים על מחסום קלנדיה, קצר יותר. אלא שמאז החלו השוטרים לעצור בכל בוקר, בין השעות שש לשבע וחצי את המגיעים למחסום ג'בע כדי להקל על נסיעת המתנחלים בכביש 60 בשעות העומס, חדלה ניבאל מלהשתמש באופציה חלופית זו.
לעדותה: "לפעמים בבוקר הפקק נמשך עד אר-רם" (מרחק של כשני ק"מ).

תושבת סמירמיס מלווה בשלושת ילדיה, שנפגעה בתאונת דרכים חזיתית, הועברה בנוהל גב-אל-גב מאמבולנס של הסהר האדום לאמבולנס ישראלי במגרש החנייה הפנימי לצד מחסום הרכבים.