קלנדיה, יום א' 11.9.11, בוקר

מחסום קלנדיה
הגענובשעה 5:30  בבוקר והכל נראה תקין אך עם פתיחת הקרוסלות התור נעלם והאנשים דחקו ונדחקו והצעקות המריאו לשמים - מפחיד.

כמו בכל יום ראשון בבוקר, רק שלושה מחמשת השרוולים נפתחו ורק מעטים עברו בהם. נאמר לנו שרק בשעה 6 בבוקר ייפתחו שני השערים הנוספים. אבל כרגיל שני שערים אלה נפתחו באיחור, הפעם ב-6:15 . ראוי לציין שרק כאשר מגיעים המפקדים מהמת"ק התור נע במהירות רבה יותר, וכך היה גם היום. תופעה זו גורמת לכך שבמשך שלושת רבעי השעה  התור לא זז כמעט. עיכוב זה  מורט את עצבי הממתינים, שמחכים כבר שעה בטרם בואנו.

בשערההומניטרי, שנפתח רק בשעה -6:15 על ידי נציגי המת"ק, המצב דומה לשערים האחרים. למרות השם"הומניטרי" קשיחות הלב הביורוקרטית מצמררת. הגיע איש עם מסמך המעיד שהוא חולה לב וביקש לעבור בשער ההומניטרי ולא בשערים הרגילים בהם הדוחק מסכן את חייו. המפקד (שמו שמור איתי) סירב בטענה שהשער מיועד רק לפונים לבתי-חולים או שגילם מעל 65 . ניתן לגלות קצת אנושיות!

ההתנהלות בהפעלת המחסום של העובדים והחיילים הבודקים חייבת לעבור מבחן מחדש. מעט מאמץ ואנושיות יכולים למנוע או לפחות להפחית את המרירות, הזעם והאלימות המתלווה להם. אין לנו היכן להחביא את בושתנו מפני עצמינו  והמשקיפים הזרים שמצויים לידינו במחסום. 

 נ. ב.
ברצוני להוסיף שכמה דקות אחרי שהחלטנו לעזוב, אני התעכבתי וראיתי זוג נכנס: אשה מבוגרת בכיסה גלגלים וכנראה בנה, שמלווה אותה. החיילת בבודקה מייד ראתה אותם ובאמת תוך דקה הופיע לא איש מת"ק שתפקידו לפתוח את השער ההומניטרי אלא איש חברת האבטחה הפרטית שזה לא תפקידו. אבל השער נפתח והאנשים עברו.