קלנדיה, יום ב' 12.9.11, אחה"צ
חזרנו למחסום קלנדיה אחרי כמעט קיץ שלם. המצב לא השתפר. המקום מוזנח, מלוכלך ומסריח – דוחה ברמות. הפלסטינים הנאלצים לפקוד את המחסום למודי סבל, אינם מתלוננים אלא מתבדחים על המצב וממתינים בהכנעה עד שהחיילים יבצעו את מלאכתם ויואילו בטובם לתת להם לעבור. החיילים, מצידם, עובדים בעצלתיים, לוקחים לעצמם הפסקות כשנוח להם, ללא התחשבות במספר האנשים הממתינים בתורים, בחום ובתנאי המחסום.
16:30: כאשר הגענו לקלנדיה היו שני מסלולים פנימיים פעילים ותור של למעלה מ-50 איש בסככה הצפונית.
16:50: הצטרפנו לתור בסככה והמתנו 20 דקות עד שנפתחה הקרוסלה והצלחנו להיכנס ולהגיע למסלולים הפנימיים. בשעה 17:10 פתחו מסלול שלישי. החיילים במסלול 4 (בו עמדנו) עשו לעצמם הפסקה ובמשך דקות ארוכות לא הכניסו אנשים לחלל הבדיקה. בסוף נשברנו. נתניה הרימה טלפון למוקד ואני ליחידת המעברים לדווח על אי התזוזה. ואז משהו התחיל לזוז ותוך 10 דקות יצאנו מהמחסום. סה"כ המתנו 50 דקות בתורים כדי לעבור את המחסום! רק המחשבה שאנשים עוברים דרך חתחתים זו פעמיים ביום כמה פעמים בשבוע מעוררת חלחלה!
כאשר יצאנו לצד הדרומי, ניגשנו לראות מה קורה במעבר נוסעי האוטובוסים. אנשים שפגשנו דיווחו שהתור שם קצר ומתקדם מהר.
חזרנו לסככה הצפונית וראינו שהקרוסלה פתוחה והתורים נעלמו, גם במסלולים הפנימיים.
עזבנו את קלנדיה לירושלים ב-17:30.