קלנדיה, יום חמישי 22 בספטמבר 2011 (שחר)

צופות: 
משקיפים: חנה בר"ג (מדווחת) וצלם
22/07/2011
|
בוקר

הכותרת היחידה המתאימה לדו"ח הזה היא זוועה בקלנדיה

הגענו למחסום בשעה 04:50. התור נמשך עד הרבה מעבר למגרש החניה. כבר בשעה מוקדמת זו שמענו "שאגות" של ממתינים מתוסכלים מכל עבר. כאשר התקרבנו ניגלה לעניינו דוחק איום ונורא, אנשים מטפסים זה על זה ובכלובים דוחק עד כדי מחנק. המצב היה כזה שלא יכולתי לראות בברור כמה תחנות פתוחות - אך גם בלי לראות היה ברור כי קצב הבידוק הוא איטי להכעיס. השטח שבין קרוסלת הכלובים לקרוסלות הבידוק היה מלא עד אפס מקום באנשים זועמים. הצעירים מוצאים דרכים איומות לעקוף את התור - מסתכלים והנשימה נעתקת. עמדתי מול האנשים חסרת אונים וביאוש מוחלט. עד שעה 06:00 הלך המצב והחמיר.

בשעה 06:00 הופיע נציג המת"ק ופתח את השער ההומניטרי. נכשול אנשים התפרצו לעבר השער ההומניטרי - ועברו. לרגע נראה היה כי יש הקלה בתור - אשליה מוחלטת. כאשר התלוננתי נאמר לי כי הגבירו את מספר החיילים בעמדות הבדיקה - שאותן כמובן לא יכולתי בכלל לראות. את המצב זה לא שינה.

 

בינתיים התקיימה החלפת משמרות במחסום לרכבים. לו יכלו לזחול כצבים בזמן החלפות המשמרות הללו היו ודאי עושים כך. כידוע אין לאן למהר - הרי מדובר רק בפלסטינים! בינתיים מתנהל שיח ידידותי עם "הקול הנסתר" מלמעלה מהפיל בוקס- אלוהים בתחפושת של חייל או חיילת.

 

06:35 מתחילים להופיע תלמידי בית הספר. רבים מהם שבים על עקבותיהם - הצצה במצב מבהירה כי יאחרו לבית הספר כך שכבר אין טעם ללכת. לפתע הופיע איש צעיר, מרכז את הנערים ומציע הסעה בדרך אחרת לבית הספר. אחדים מתפתים אך הרוב מפחדים ומחליטים לשבת על הספסלים ולחכות לבאות. אבן ירדה לי מהלב!

בשעה 07:00 נשברתי והחלטתי לטלפן "לחלונות הגבוהים". זה לא שינה דבר במצב והתורים הלכו והתארכו. אין מילים לתאר את השאגות שעלו מהתור. גם ב-07:45 חצר התורים "עברה על גדותיה". רבים פשוט התייאשו ועזבו - הפסד של יום עבודה. למי אכפת?!

בינתיים ניהלנו שיחה עם הנערים שעדיין חיכו על הספסלים לשינוי במצב - גם בעוד דור או שניים לא יצליחו למחוק את השנאה הנצברת מדי יום במחסומים!

 

השעון מתקתק, כבר 08:00 וכבר 09:00 ועדיין המונים בתור. נקודת האור היחידה הייתה מפגש בלתי צפוי עם זוג המורים המלמדים בירושלים ומופיעים בסרט של נטע עפרוני על קלנדיה. ונקודת החושך - שהאיש אמר היום בדיוק את אותם דברים שאמר אז בראיון!

איש אחד, כועס מאד הוציא את תסכולו עלי. "בוודאי משלמים לך משכורת בשביל מה שאת כותבת במחברת" הודיע. הבושה על מה שראיתי העתיקה מילים מפי - מה יכולתי לומר - שאני שייכת "לאדוני הארץ" המיוחסים שמשקיפים אמנם במחסומים אך בערב יושבים באולמות התאטרון והקונצרטים.

ב-09:30 נאלצנו לעזוב - למרות המצב האיום שעדיין שרר במקום. החלטתי לחזור דרך מחסום הרכבים כי שם התקצר התור. איזה טעות!  עצרתי לביקורת ושלפתי את תעודת הזהות המיוחסת שלי. החיילת לא ידעה מה לעשות ושאלה את הביטחונצ'יק האם להתייחס אלי כמו לדיפלומטים. ואז שמעתי מי אני ומה אני - "מה פתאום. היא מהמנוולות השמאלניות". מתדהמה ניתקו מילים מפי - אבל זו היתה רק ההתחלה. הדרכון של הצלם נבדק ואז הוסבר לי "מה את מביאה אותו הנה תיקחי אותו לבניאס (שטח כבוש למי ששכח) ותראי לו כמה יפה הארץ (צודק היא באמת יפה). ובכלל אנחנו צריכים לעשות לך מה שאת עושה לחיילים המגינים עליך ומקריבים את עצמם". קללתי בקללות שלא האמנתי שאני יודעת ועזבתי.

על הזוהמה מסביב כבר נכתב פעמים אין ספור - והיום לא היה שונה מכל שאר הימים.

עוד בוקר בקלנדיה ועוד יאוש וחוסר אונים.