קלנדיה, יום ו' 16.9.11, בוקר

צופות: 
יעל ישראלי., חנה בר"ג. (מדווחת)
16/09/2011
|
בוקר
 
הגענו ב-08:20. מעט עוברים במחסום הרגלי לעומת תור איטי במעבר המכוניות. מיד בבואנו ראינו אישה מבוגרת בכסא גלגלים ולידה מלווה צעירה בהרבה. הפתח "ההומניטארי" אינו נפתח בימי ששי. הזעקנו את אומר קצין המת"ק שבא במהירות, מוגן ע"י שני מלווים. כולם חמושים מכף רגל ועד ראש. אומר הסביר לאישה בערבית ובסבלנות כי היא זקוקה לאישור כניסה, שאותו עליה לקבל במת"ק הפלסטיני. למרות נסיונות השיכנוע של הנשים, התברר כי בלי אישור אין פתרון.
 
עברנו את הקרוסלות של הכלובים. אחרי כמה דקות "גילינו" אישה צעירה מאד ואיתה שתי בנותיה הקטנות (והחמודות מאד) עומדת ליד הקרוסלות בוכה. לא היתה לנו שפה משותפת ונאלצנו לבקש עזרת העוברים ושבים לצורך תרגום. התברר כי הצעירה נשואה לבעל תעודת זהות כחולה והיא בדרכה לשבוע ביקור אצלו. היתה בידה תעודת הלידה של הבת הגדולה אך זו של הפעוטה בת השלוש נשכחה בבית. כמובן שבתעודת הזהות שלה לא מצוינות הקטנות כי הן "ישראליות". התערבותו של אומר המת"קניק עזרה והוא אישר את המעבר. חשבנו כי הבעיה נפתרה. ליווינו את האם למסלול המיועד, קדמנו אותה לראש התור וחיכינו לפתיחת הקרוסלה. כשזו נפתחה נבהלה הפעוטה בת השלוש ופחדה לעבור בקרוסלה והתחילה לבכות בבכי תמרורים. האם שלחה את שתי הבנות להקדים אותה במעבר, אך הקרוסלה נסגרה והאם ושתי הבנות עמדו עכשיו משני צידי הקרוסלה. הדקה שעברה עד שהקרוסלה נפתחה שוב והאם עברה נראתה כנצח. כאשר הגיע הרגע לעבור את הקרוסלות בדרך לירושלים חזרה התמונה על עצמה - הקטנה פחדה וסירבה לעבור. אבן ירדה מליבנו כאשר השלוש יצאו "לחופשי".
 
עברנו להשקיף על מעבר המכוניות. אחרי דקה נעצרה התנועה - החלפת משמרות. לאט לאט - לאן ממהרים? הנהגים החלו לצפור במרץ, וקראו לעברנו שנציין בדוח כמה איטית היתה ההחלפה. אחרי כל זה, נדרשו כ-20 דקות למעבר המכוניות.
 
החלטנו לעזוב. עברנו את התהליך ובדרכנו החוצה ראינו לפתע ילד כבן 8-9 עובר את הקרוסלה בזחילה בין שלבי הקרוסלה. מיד נדלק האור האדום והקרוסלה נסגרה. עוד אנו מנסות לטלפן ולבקש את פתיחת הקרוסלה הופיע איש ביטחון מהחברה האזרחית ופתח עבורנו את הקרוסלה. עכשיו גילינו את "הפושע" הקטן עומד ליד אחד משלבי הגדר המקיפה את המחסום, כאשר יד אחת לופטת בחוזקה את אחד משלבי הגדר, והנסיונות לשכנעו כי יחזור לפלסטין נופלים על אזניים ערלות. היות ופחדנו לגורלו של הילד נשארנו במקום. מבוגרים רבים ואנשי הביטחון ניסו לשכנע את הילד לשוב על עקבותיו והוא בשלו. עכשיו הופיע חייל מג"ב, ש"לקח פיקוד" - אך הילד בשלו. החלטנו לנסות מזלנו - ניגשנו אל הילד ניסינו ללטף אותו ולהושיט לו יד ולהציע כי אנחנו נלווה אותו, אנחנו ולא "הם", בחזרה לצד השני. גם זה לא צלח. אז עלה בדעתנו הפתרון - נתנו לילד שטר כסף, הושטנו לו יד שהוא לקח ברצון ויחד ובלווי "מתאים" צעדנו לעבר הקרוסלה בדרכו "לשם". סיפרו לנו כי הילד "ידוע", שאביו במאסר, והוא ממוכרי המסטיק או המים. השטר שנתנו לו עלה בערכו וודאי על תמורה של יום תמים במחסום. שאלנו את עצמנו רק היכן שרותי הרווחה של הרשות הפלסטינית?
 
עוד בוקר בקלנדיה.