קלנדיה, יום ב' 4.7.11, בוקר

צופות: 
פיליס ו, כריסטינה (אורחת) וחנה בר"ג (מדווחת)
04/07/2011
|
בוקר

הגענו בשעה 14:10. פתוחות היו רק העמדות 1 ו-4. המעבר היה מהיר יחסית. בתור הרכבים ספרנו כ-30 מכוניות שהזדחלו לעבר הביקורת, שאמנם הייתה מהירה, אך המחשבה כי כך עומדים "בפקק האין סופי" מאות מכוניות מדי שעה מעוררת מחשבות. הנהגים "התרגלו" - אך יתכן וכולנו כבר "התרגלנו" לכל העוול הזה. במעבר להולכי הרגל בעלי התעודות הכחולות היה תור ארוך, שהתפוגג עם הזמן.

על הזיהום של המקום כבר נכתב הרבה. השותפות ל"יצירת" הלכלוך בין עיריית ירושלים והנזקקים למקום היא שותפות המוכיחה את הזלזול והכעס הרב שהמקום מעורר בעיני המשתמשים בו.  על הספסלים יושבים "הולכי רכיל" וילדים חסרי עיסוק ראוי לחופשת הקיץ הארוכה.  מוכרי המים עושים הכול למכור את מרכולתם לא תמיד באופן הנעים ביותר.

רבים נוסעים עכשיו לחו"ל, והמעבר הרגלי עם מזוודות הענק הכבדות מוסיף לעצבנות הרבה. "טרמינל בינלאומי" אמרנו?? קשה להחליט מי עושה "קסם" יותר גדול, מוביל המזוודה הנלחם נואשות בקרוסלה או המזוודה שנשארת מאחור כי היא "שמנה מדי". כך מתחיל המסע אל החופש!!

נשים רבות עם ילדים עייפים חזרו מטיול יומי. האחת שאתה דיברנו סיפרה כי נסעו לכנרת והילדים שקשקו במים "והיה נפלא".

עונת הבחינות באוניברסיטה - סטודנטים רבים חוזרים מהבחינות, משווים תוצאות ומלהגים ומפלרטטים כמו סטודנטים בכל העולם. לראשונה מזה זמן הבחנו במספר בחורות ללא כסוי הראש המסורתי בין הסטודנטיות.

לראשונה בהיסטוריה שלנו בMW"הותקפנו" ע"י הילדים במקום. לפתע הרגשנו שחפצים נזרקים עלינו ומאחור התקהלו הילדים בכוונה להציק לנו. המבוגרים במקום "חילצו" אותנו מהמצב שלא היה נעים במיוחד.

 

בשעה 3 היה תור של 4 נשים ו-2 גברים במסלול המשותף למת"ק ולדואר, והדואר עומד להיסגר בשעה 3:30.  אך אין מי שיפתח את הקרוסלות - נדרשו הרבה טלפונים עד שהקרוסלות נפתחו. חלם כבר אמרנו? דואר שאי אפשר להגיע אליו? במת"ק אין כמעט תור והכול עובר במהירות. השיפוצים במת"ק רמאללה כנראה נסתיימו והלחץ במת"ק ירד.  (ד"א, רק אח"כ התברר שהנשים המתינו בשקט, בלי להתמרמר, משעה 2 עד שהגענו והתחלנו לפעול.)

משפחה אמריקאית, אב אם וכמה ילדים בוגרים פנו אלינו לעזרה. נשות המשפחה הורשו לעבור ואילו את האב עיכבו. הבעל ואשתו ילידי פלסטין אך הגרו לארה"ב ב-1962, כלומר לפני הכיבוש הישראלי. ילדיהם נולדו כבר כולם בארה"ב. לכולם היו דרכונים אמריקאיים וויזות ישראליות בתוקף. כמובן שאין בידם תעודות זהות פלסטיניות - הם עזבו לפני הכיבוש כפי שכבר ציינו. החיילים לא ידעו את נפשם - פלסטינים בלי מספרי זהות של הכיבוש? הייתכן? האב נוהג לבקר בארץ לעיתים מזומנות ונכנס או מנתב"ג או דרך גשר אלנבי. המשפחה קיבלה את הסירוב בתדהמה הרי הבעל עובר בקלנדיה בכל ביקור בארץ - ומה יום מיומיים? . האיום של החיילים כי "יזמינו משטרה" כמעט גרמה למשפחה לחזור על עקבותיה. נכנסנו לפעולה ואחרי טלפונים הצלחנו להביא למקום קצין משטרה בכיר, שאישר כמובן מיד שאין כל סיבה לעכב את האב והאם ילידי פלסטין. ניצלנו את המצב וסיפרנו להם מי אנחנו וביקשנו כי "יעשו לנו יחסי ציבור". 

 

עזבנו בשעה 17:10 .

.