מת"ק עציון, יום ג' 1.3.11, אחה"צ

מת"ק עציון, 14:50:

בחוץ ישבו שני אנשים וחיכו לארבעת אחיהם שנקראו לפגישה עם השב"כ.

בחדר ההמתנה היו שמונה אנשים שבאו לקבלת כרטיסים מגנטיים. הם אמרו שהם מחכים כבר כשעה.  מכיוון שבחלון לא היה אף חייל צלצלנו ותוך דקות אחדות הגיע חייל ומיד קיבל אותם.

איש אחד סיפר שמאחר ואין לו ילדים, לאחר 16 שנות נישואין, הוא לא יכול לקבל רישיון מעבר. האם זה חוק כללי? אם כן – מה ההיגיון? מה התירוץ? האיש לא היה מסורב - לא ע"י המשטרה ולא ע"י כוחות הביטחון.

אישורים רפואיים:

לאחר קבלת הכרטיסים איש אחד ניגש אלינו היות ורצה בהזדמנות זו לספר לנו כי לפני ארבע שנים הייתה לו הפנייה מרופא לניתוח עיניים בבית החולים שערי צדק. במת"ק אמרו לו פעמים רבות לחכות לתשובה עד שהוא התייאש וויתר. אבל הוא עדיין סובל מהעיניים ורוצה לחדש את הבקשה לניתוח. אנחנו חשבנו שכעת הוא צריך לקבל מהרופא הפנייה חדשה.

ב- 15:20 פנתה אלינו אישה וסיפרה כי הראתה לחיילים זימון לבית החולים מוקסה לבדיקה שלאחר ניתוח כליות, שעברה שם. החיילים לא נתנו לה את הרישיון המבוקש. עם עזרה של מתורגמן הבינונו שמכתב השחרור מבית החולים היה מהמחלקה האורטופדית, כך שהחיילים לא האמינו לסיפור על "ניתוח הכליות" שלה. היא הראתה לנו, הנשים, את הצלקת! . צלצלנו למשרד של לדליה בסה במוקדPHR (האחראית על ענייני בריאות – איתה האישה דיברה חופשי בערבית). לבסוף למדנו שמכיוון שכאשר היא נלקחה לבית החולים לא היה מקום במחלקה המתאימה אז השכיבו אותה במחלקה האורטופדית – שם מצאו לה מיטה. אך הניתוח אכן היה בכליות ( Renal).

הפיתרון: האישה צריכה להתקשר עם בית החולים (אליו צלצלנו כמה פעמים אך לא הייתה תשובה) ולבקש שיתקשרו אל המשרד של דליה בסה. כנראה שלאחר מכן האישה תאלץ לבוא שוב למת"ק לקבלת הרישיון, זאת למרות שהתור שלה היה למחרת בבוקר. אבל יתכן שהתור תקף לחמישה ימים.

כשעזבנו, מעט אחרי השעה 16:00, האחים שחיכו בחוץ סיפרו לנו שאחד מארבעת האחים שהיו בפנים עוכב ע"י השב"כ והיתר שוחררו. יש לי את מספרי הטלפון שלהם ואני אבדוק, עוד היום, מה  המצב.

  ממתינים לשב"כ...

היינו מוכנים לעזוב – בערך ב - 16:00 – פגשנו ביציאה כמה אנשים. יצרנו קשר רק עם אב שליווה את בנו  לפגישה עם השב"כ. האבא עמד בחוץ לפני הכניסה לחדר ההמתנה ואילו הבן היה תקוע (כמו בכלוב) בין המוטות שבמסדרון המוביל ליציאה. כשדיברנו איתם נעשה קר והאב החל להשתעל. הם חיכו בפוזיציה כזו מ- 13:00 – הזמן שנקבע להם לפגישה עם נציג השב"כ. שניהם, האב והבן, השאירו רושם של אנשים משכילים. הבן עובד בתיירות והוא מדבר ערבית, עברית וספרדית. הוא סיפר לנו שחיילים הביאו לו את ההזמנה לפגישה עם השב"כ בשלוש בלילה, העירו את כל המשפחה וגרמו לשוק לאחיו הקטנים שהיו בבית.  

לבסוף הגיע חייל שהביא מישהו אחר (לא דיברנו איתו ) לפגישה עם השב"כ. הוא הבטיח "לנדנד"  גם אודות מקרה השב"כ "שלנו". אנחנו מיהרנו ונאלצנו לעזוב.

חנה צלצלה לאבא בערב – כמובטח.  הוא סיפר לה שחצי שעה אחרי שעזבנו בנו נקרא להיכנס.

רק מסרו לו הזמנה חדשה ליום חמישי - 24.3.11.