גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 3.3.11, אחה"צ

צופות: 
טל הרן, יפעת דורון ודפנה בנאי (רושמת)
03/03/2011
|
אחה"צ

 

ארוע פח"ע בבקעת הירדן – קטיף של צמח בר

"יום הזעם" של הימין ואנו לא ראינו אירועים חריגים לאורך הדרך, מלבד נוכחות צבאית ומשטרתית מוגברת. בכל מקרה, יש להניח שחסימת צירי תנועה ראשיים על ידי מתנחלים לא תזכה לענישה מחמירה כפי שראינו את הפלסטינים נענשים היום בגלל... שקטפו עקוב (צמח בר מוגן שהפלסטינים מכינים ממנו מעדן של עניים).

 12.30 על אם הדרך – כביש אלוןבערך באמצע הדרך בין גיתית ומחסום חמרה' ליד הכביש, אנו רואות ג'יפ צבאי ולידו ארבעה חיילים ושלושה פלסטינים – האחד יושב וידיו כפותות מאחורי הגב, השני שוכב על הארץ והשלישי מטפל בו. מתברר, לדברי החיילים, שמצלמה הנמצאת בראש ההר קלטה אותם קוטפים עקוב (עכובית הגלגל) והזעיקה את גיבורי ישראל להפסיק את הפשע. ואז, לא די בחטא הזה - הם גם ניסו לברוח מהחיילים. על כך אין סליחה. יתרה מזו, בשקית בה אספו את העקוב נמצאו מספריים חלודים ששימשו אותם לביצוע הפשע. זהו אירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) הודיעו החיילים והציבו חייל עם נשק שלוף לשמור על העבריינים. המבוגר שבהם חולה אסתמה ולב, הריצה הזיקה לו והוא שכב על האדמה, בשמש, חצי מעולף ונראה רע. הפלסטינים סיפרו לנו שביקשו מהחיילים מיםinfo-icon וסורבו, אך בבואנו קיבלו בקבוק מים וידיו של הכפות שוחררו מהאזיקונים ואפילו הרשו להם לעבור לצל (בבקעה היה כבר חם – 28 מעלות), בתנאי שהכפות ישב בנפרד מחבריו. אגב, הבחור נאזק משום שצעק על החיילים שלא יפגעו באיש החולה.
השלושה הם תושבי ח'ירבת טנא השוכנת מעבר לכביש על ההר. הם סיפרו שבשבוע שעבר השלים הצבא את הרס בתיהם – אף לא בית אחד נותר על כנו. הם ישנים תחת כיפת השמיים באין בית.
כרגיל, קציני המת"ק זהרן ובילאל לא עונים. טלפון לחמ"ל של המת"ק מניב תשובות כגון "יש לשמור על הטבע.." וכו'. גם למנהל האזרחי בבית אל אני מנסה לעורר רגש של חמלה - ומה אם האיש ימות? שווה? גלל קטיף של עקוב? החיילת רושמת ושוכחת.
אנו מנסות לדבר על לב החיילים, שמסבירים לנו כמה מסוכני

ם האנשים: למה הם ברחו? ואילו היה להם מטען (חבלה)? כשאמרתי שהרי עכשיו הם יודעים שאין להם, אמר החייל המבוגר וההגיוני: "אני חייל טוב שעושה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר!"
לשם כך הם התגייסו! כדי לתפוס עלובי חיים הקוטפים כמה שיחי עקוב לפרנסתם!

אנשים שהכרנו הסכימו להגיע ולקחת את האיש החולה במכוניתם לח'ירבת טנא (אנחנו לא יכולים לעבור לשם בגלל המחסום). החיילים צילצלו למפקדם שבשום אופן לא הרשה להם לשחררו. האיש נשאר שרוע על הקרקע, מעורפל. אנחנו חששנו לחייו. לאחרים היה פחות איכפת. אחד החייילים אמר: "בשביל מה לו לחזור הביתה, הרי אין לו כבר בית." (ובכך התייחס להריסת הבתים).
השלושה עוכבו במשך שעתיים וחצי בשטח. ואז הגיע קומנדקר נוסף עם ארבעה חיילים (בתמונה). את החולה הכניסו לג'יפ הסגור ואת שני האחרים הלבישו, למרבה מבוכתם, בקסדות צה"ליות והושיבו אותם כשביניהם חייל.  "שים לב שבדרךלא ידברו," אמרו לחייל. ולפלסטינים אמרו  בתקיפות "בנסיעה- שקט !!!" כדי שלא יתאמו חלילה עמדות. אירוע פח"ע או לא. וגם שאלו "אתם יודעים לשים חגורות?" כאילו פלסטינים חיים על הירח או במאה אחרת.

14.40 – מחסום חמרה
שלושת קוטפי העקוב מעוכביםinfo-icon במחסום. איש שמורות הטבע ("אמנון" זה שנותן דו"חות לפרות שאינן הולכות בשבילים המסומנים) מתשאל אחד מהם בשמש החמה. השניים האחרים יושבים בסככה וחייל עם נשק שלוף שומר עליהם. כאשר אחד העבריינים ביקש ללכת לשירותים ליווה אותו חייל ששמר כל העת בנשק שלוף על דלת השירותים. אם זה לא היה כל כך נורא עבור הנוגעים בדבר היה אפשר לצחוק על האיוולת של המנגנון הענק הזה המתייחס אל כמה קוטפי עקוב כאל מחבלים מסוכנים (באותה מידה במחסום חמרה עלתה התייחסות כזו בחייו של פלסטיני צעיר ששתה קולה מבקבוק לפני כחודשיים). לא נותר אלא לתהות כמה שטופי מוח החיילים, שאינם מבחינים באבסורד ובטוחים שהם מגנים על המולדת !! אמנון (למעשה הוא דרוזי, למרות השם העברי שאימץ לו) מרחיק אותנו ואנחנו נענות כדי לזרז את שחרור האנשים. בהתערבותנו מתחילים החיילים לדאוג לפלסטיני החולה שאיש לא עדכן אותם לגביו והביאו לו מים. 
אחרי התחקור מבטיח לנו אמנון שמכיוון שזו עבירה ראשונה הם יקבלו רק אזהרה, ולא קנס כספי כנהוג. אך החיילים מסרבים לשחררם כי "אחד מהם הוא מבוקש שב"כ ועכשיו איש שמורות הטבע מברר את זה." על הקשר הזה בין השב"כ ושמורות הטבע טרם שמעתי, אבל תמיד נחמד ללמוד דברים חדשים...

נסענו לתיאסיר (תיאור המחסומים  - בסוף) ושהינו שם עד 17.00. ב – 15.40 צלצל אלינו אחד מהמעוכבים –שיחררו אותם!

בשעה 17.15 , שעה וחצי מאוחר יותר, ראינו את השלושה, כולל חולה הלב, משתרכים בקושי במעלה הדרך התלולה שבכביש אלון בדרכם הביתה. החולה נתמך על ידי שני חבריו ובקושי עומד על רגליו. לא היה קץ לשמחתם למראנו. הכנסנו אותם למכונית ולקחנו אותם עד לנקודה שממנה המכונית לא יכלה להמשיך אך הם אמרו שמכאן הבית כבר קרוב. כשירדו מהמכונית היו דמעות בעיניהם. זהו- עכשיו יכלו לחזור לחורבות בתיהם.
אנחנו נותרנו עם אבן כבדה בלב - על חוסר הכבוד לחיי אדם, על כך שאנשים כה שטופי מוח מלראות את האנושיות שבאדם תמים הניצב מולו והוא מעמיד את העקוב כערך עליון מול חיי אדם. זה השיעור, זה המטען עמו חוזר החייל  הביתה לאחר שירותו! זה מאפשר לו לירות בקלות באיש השותה קולה, לעכב במחסום איש חולה לב עד למותו (לפני כשנה - מחסום חמרה), ולהעמיד נשים וילדים בגשם שוטף ובשמש קופחת להמתין שעות למונית שתעבור את המחסום.

מחסומים :

12.15 - מעלה אפריים/גיתית– אין חיילים בעמדות שעל הכביש.

17.45  - 4 חיילים חבושי כומתות של הנדסה בודקים כלי רכב ו-2 מתנחלים עומדים בתוך העמדות איתם בצוותא - והזעם? היכן הוא?

14.40 – מחסום בקעות/חמרה לחיילים שיטה – הם בודקים רק כשמצטבר תור של 5-6 ואז מעבירים את רוב המכוניות ממזרח ללא בדיקה, וממערב – לאחר שהנוסעים יורדים ועוברים ברגל, עם בדיקה.

15.23 – שער גוכיה – סגור ואין פלסטינים. היה אמור להיות פתוח. אולי לא נפתח כלל.

16.00 – מחסום תיאסיר
בהגיענו – 10 מכוניות ממזרח ועוד כמה ממערב. הנהגים הממורמרים מדווחים על המתנה של למעלה משעה.  מייד עם הגיענו מתחילים להעביר, לאט ותוך בדיקה מוקפדת (מדובר על מעבר לתוך שטח פלסטיני). תוך 20 דק' נעלם התור. אך כל אותו זמן לא העבירו ממערב, ושתי נשים שנאלצו, כמנהג המחסום,  לרדת ממכוניתם ולעבור את המחסום רגלית, המתינו בשמש כל אותו הזמן.
מדי פעם מפסיקים את הבדיקה, לחמש-עשר דקות, אחד החיילים מטאטא לאיטו את המחסום והאחרים עומדים בחברותא ומחליפים בדיחות. צחוקים קולניים מלווים את העצבים של הממתינים.
מכונית שעוברת במעט את אחד החיילים מקפיצה בזעם את החייל הבודק המחזיר אותה לאחור בצעקות "ואו, ואו, אתה לא תעבור אותי ! שומע?!!".

לקראת הסוף קרה אירוע מדהים. מהמכונית שעמדה בתוך המחסום, לפני החיילים, קרא אלינו פלסטיני "אתם מחסום ווטש?" כשענינו בחיוב, הוא ירד מהמכונית והחל להתקרב אלינו. החיילים ההמומים מהתעוזה לא הגיבו אבל אנחנו מיהרנו לקראתו כדי שלא יסתבך איתם (להתנהג במחסום כפי שבני אדם מתנהגים בדרך כלל במקום ציבורי? מי שמע על חוצפה שכזו?) ואז הוא החל להתלונן, בתקיפות רבה וללא מורא, על איך המחסום ממרר את חיי האנשים, ועל התורים הנוראיים בבוקר, ועל איך העמידו את האנשים בגשם ובברד לאחר שהורידו אותם מהמכוניות. החיילים שהתאוששו במעט מההפתעה ביקשו שנלך איתו הצידה אחרת לא יעבירו רכבים, אבל לא ניסו למנוע ממנו להלין עליהם ואף הרשו למכוניתו לעמוד בצד, בתוך המחסום. ואז, לאחר שסיים, לחץ האיש לכל אחת מאיתנו את היד, הודה לנו באדיבות וחזר לרכב הפועלים שהסיע אותו. אנחנו נותרנו פעורות פה נוכח אומץ ליבו.