קלנדיה, יום א' 2.1.11, אחה"צ
מחסום קלנדיה
"אם לא נצחק – נמות!"
מאז ימים רחוקים רעים של ענישה קולקטיבית, כשעל הכלל הושט ענשו של הפרט, לא היינו עדות למציאות שכזאת:
שלוש בטונדות הוצבו לחסימת מסלול תנועה (נוסף לזה שנחסם לפני מספר חדשים), בכיכר שבקדמת המחסום שגרמו לכאוס ומהומה מכל עברי המחסום, וגם מי שביקש להימלט ולשוב על עקבותיו נמצא כלוא בצוואר הבקבוק.
"שעה וחצי אני כבר בדרך מרמאללה..."- ולא ידע האומר שעוד תארך דרכו זמן רב. הוא המשיך ונשא תלונתו לעברנו מבעד לחלון מכוניתו:"אנחנו חיים בגטו, אבל לפחות תנו לנו אופציות... אתם צוחקים לנו בפנים... אנחנו, יש לנו זהות, יש לנו כבוד, אנחנו אנושיים, אנחנו לא בהמות..."
אחר, שבשל תנאי הנהיגה החלה מכוניתו לרתוח בשטח המחסום בעוד שאשתו ושני ילדיו הפעוטים בה, זכה לתוכחה מאיש ביטחון:"אסור לך לעמוד פה! תזיז את המכונית!" - איך?... לאן?
בחורים צעירים התאמצו לכוון את התנועה בניסיון לפוגג ולו במעט את הפקק - אך לשווא.
סופר שכך היה גם בליל אמש. שרק בחצות חזרה התנועה לנוע בחופשיות.
לשאלה מדוע אינם מפנים בעצמם את המפגע, חייך הנשאל, הצביע לרום המגדל והשיב:"הם שם רואים הכול".
חברה ששבה בשבת מעבודתה ברמאללה סיפרה שרק לאחר ארבע שעות, כשקול צפירות אמבולנס הסיט רכבים ופונה נתיב צר ביניהם והיא מיהרה להיצמד לאחורי הצופר ולנסוע בעקבותיו, הצליחה להיחלץ.
מאחורי מצג "היוזמות/השינויים/השיפורים" החלים במקום בעת האחרונה, מאחורי הצהרות על "שיפור השירות" ו"הקלות במחסומים", בפועל, לא עומדת אלא אידיאולוגיה וביצוע מתוחכם ומגמתי להנצחת מציאות הכיבוש והפירוד, תוך העמקת בקיעים בסולידאריות החברתית, תוך הגברת רגשי עוינות בין בעלי התעודות הכחולות לתושבי הגדה ע"י הפרדת איש מאחיו.
וזה האחרון, המכשול הפיזי שנוסף למכשולים הבירוקרטים, בא כדי לבתר את שארית המרקם העירוני המשתרע בין רמאללה לירושלים, לגרום לקשיים נוספים בתנועה שבין שתי הערים המהוות מרכז חייהם של רבים כל כך ולהוסיף נדבך למימוש חזון "איחוד ירושלים".
זו אינה מקריות או שרירותיות לשמה, זה פועל יוצא של תחכום ותכנון ארוך טווח היכול להתהדר גם בהצלחת חינוך (אילוף?) החברה הפלסטינית לכדי כניעות נוכח כל הקשחה במציאות חייהם:
שוב אין הם מרימים קול או מניפים אגרוף, שוב אין הם צועקים כבעבר לעבר המצלמות העיוורות. את מר לבם הם משיחים בינם לבין עצמם או בינם לבינינו. גם כשמסיבה עלומה נעצרה התנועה במחסום וסופו של התור הלך והתארך, הלך והתעבה, לא צעקו. "אם נצעק – כדור בראש" אמרו. גם לא שאלו דבר כשהגיעו מול עמדת החיילים. אנחנו תהינו ונענעו:"יש לנו סיבות..."
עברנו את המחסום בחברת בעלי זכויות היתר באגף שנועד לבעלי ת.ז. כחולות, באמור להיות המסלול המהיר והיעיל מבין השניים. עמדנו לכודות ולחוצות שעה בדבוקת אדם דחוסה. שעה שלאורכה גוף דחף גוף דחף גוף, שעה עד שהגחנו מעברו האחר של המחסום. בשעה שכזאת מתגבשת רעות לרגע של שותפות גורל. מחיצות נופלות, מספרים על האישי ועל והכללי.
מוניר שעמד בסמוך סיפר שמדי יום הוא מגיע לביתו שברובע הארמני שעתיים וחצי לאחר סיום יום עבודתו, אחרים התעניינו בסיבה לעמידתנו עמם, למשמע התשובה אמרו:"טוב שגם יהודיות ירגישו קצת כמו הערבים". הם ראו בנו שותפות לרגע, להרף עין, לא באמת שותפות לגורלם. אולי ראו בעמידתנו בחברתם מחווה למעט סולידאריות. אנחנו חשנו ברגשי חיבה וכבוד כלפינו.
הייתה זו שעה של כעס, של מרירות, של ייאוש, אך גם של הרבה צחוקים והומור שחור: "אם לא נצחק – נמות".
- האגף החדש שעודו צעיר, כבר ניתן להבחין בבקיעים בתחזוקה. לא זו בלבד שכל נקב וסדק מלאי אבק, אלא כבר נקרע קטע בדופן הפונה מערבה, האמורה להגן בפני רוחות וגשמים, שבעדו מתגלה מסלול שדה התעופה עטרות לכל ארכו – זכר לימים רחוקים. (בתמונה)
- ברחבת חניית האוטובוסים הועברה גופת איש בנוהל גב-אל-גב, כי דין המת כדין החי.
אדם שנותח בלבו בבית חולים בשכם ולא שרד והחזירוהו להיות מובא לקבורה בעזה עירו.