בית לחם (300), מת"ק עציון, יום ב' 29.11.10, אחה"צ

 :  

13.45  מת"ק עציון

כרגיל, האולם מלא. כרגיל, צפיפות רבה ליד הקרוסלה. כרגיל, הממתינים זועמים. שלא כרגיל, קצין חילק מספרים לממתינים שהגיעו השכם בבוקר! אלא שהוא לא הורה לחייל להכניסם לפי סדר המספרים, לשמור על התור ולשלוח חזרה את מי שאין לו מספר. כשנפתח השער, התפרצו פנימה החזקים והתוקפנים, ביניהם רבים שהגיעו מאוחר ולא היו להם מספרים כלל והחייל לא שלח אותם חזרה. החלשים, נשארו מאחור ולא הצליחו להיכנס עד שעת הסגירה. הם יאלצו לבוא שוב, ביום המיועד להם, בשבוע הבא. קרוב לוודאי, שגם בשבוע הבא הם יחכו שעות רבות ולא יכנסו.  פגשנו אנשים שסיפרו שהם כבר באו שלוש פעמים ועדיין לא הצליחו להיכנס. הצענו לפלסטינים לבחור מביניהם סדרן שיקבע את התור וידאג שיכנסו לפי הסדר. אך הם לא נענו. נסינו לדבר עם החייל התורן ובקשנו שיכניס שני אנשים בעלי מספרים חד ספרתיים: צעיר דק ועדין, כמעט נער, ומורה מבוגר ומיואש, אך החייל לא נענה. אולי בגלל ההתפרצויות ואולי בגלל הפסקת הצוהרים הארוכה, השער לא נפתח ואיש לא נכנס.

דברנו עם המוקד ההומניטרי שהבטיח לעזור. כעבור למעלה משעה יצאו אנשים אחדים ובידם הכרטיס המגנטי המיוחל. קצב היציאה היה איטי מאד ומדי פעם הייתה הפסקה. בארבע וחצי נשמעה הודעה בעברית: "הביתה! הביתה!" הממתינים הרבים הלכו הביתה. אופטימיסטים אחדים נשארו ליד הקרוסלה בתקווה שהיא עוד תפתח. היא לא נפתחה. המת"ק נסגר כרגיל בחמש. אין הארכה.

פנה אלינו אדם מבוגר וביקש שנעזור לו למצוא את בנו, בן השש עשרה, שנעלם לפני יומיים. הוא היה אמור לחזור מעבודתו בשלוש אחר הצהרים  ולא חזר. לאב לא היה מספר תעודת הזהות של הבן. שלומית טלפנה למוקד ההומניטרי שחיפש ומצא את מספר התעודה של הבן והבטיח להמשיך לעזור. טלפונים נוספים שעשינו לא הועילו. האב נפרד מאתנו מודאג ואומלל. כשהיינו בדרכנו הביתה, טלפן האב לשלומית, סיפר שבנו נמצא במחנה עופר והודה לה.

אב ובנו, סוחרים העובדים יחד, בקשו את עזרתנו. לשניהם רישיונות כניסה לישראל, אך לפתע בוטל רישיונו של הבן כי הוא "חשוד שעבד כפועל". על סמך חשד משונה זה( גזילת מקום עבודתו של פועל תאילנדי?), חשד בלבד, אין מרשים לו להיכנס לישראל ולעבוד עם אביו. נסינו לעזור.