גוכיה, זעתרה (תפוח), חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 18.2.10, אחה"צ

צופות: 
דפנה ב.(מדווחת) ולנה ר.
18/02/2010
|
אחה"צ

בדרך אנו מקבלות טלפון – אחד מאנשי משפחת אל חדידה (שהמאהל שלה סמוך להתנחלות רועי) ניסה לעבור באזור התעשיה של התנחלות רועי משום שהדרך הקבועה לביתו נחסמה על ידי הצבא לפני חודשיים במצוות המתנחלים ומאז לוקח לו לחזור לביתו לפחות חצי שעה (מסע מהמורות סביב ההתנחלות) במקום 10 דקות. האיש רצה לקצר את הדרך אך משה סיוון הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צה"לי) בהתנחלות הזעיק את הצבא שלקח את האיש עם הטרקטור שלו למחסום חמרה ועיכב אותו שם. טלפנו למת"ק – החייל שענה לא עשה כלום בעניין. קמב"ץ המת"ק (שהיה בחופשה) הבטיח לטפל, לאחר שהרצה לי על חשיבות החסימה שמונעת העברת מטעני חבלה למחסום בקעות. העובדה שבני משפחת חדידיה מעולם לא העבירו  מטענים, ושהחסימה הזו רחוקה קילומטרים רבים מהמחסום ומי שרוצה להעביר לשם מטענים יכול פשוט לעשות זאת בכביש הראשי הפתוח... כל אלה לא סדקו את טיעוני הביטחון של הקמב"ץ.  בשעה 11.30 שוחררו האיש והטרקטור שלו. רק אחר הצהריים נודע לי שהוא שוחרר לכיוון הגדה, מבלי שיוכל לחזור לביתו ועל כן נאלץ לנסוע לעיירה טאמון.

11.15 מחסום תפוח – תור ארוך של מכוניות מצפון לדרום.
11.35 מחסום מעלה אפרים – בניגוד לפעם הקודמת (11.2.10) שלפנות ערב היה המחסום נטוש , ואנו קיווינו שהנה תמו ימיו של מחסום זה – עתה הוא מאוייש כרגיל. לא היו פלסטינים במחסום.

11.50 מחסום חמרה
כל המכוניות נבדקות בקפידה - הנוסעות מזרחה לבקעת הירדן והנוסעות מערבה לגדה. מכוניות הבאות מכיוון שכם פולטות את נוסעיהן כ-100 מ' לפני המחסום. גברים, נשים זקנים וטף, נבדקים וחוצים את המחסום ברגל ומחכים למכונית בשמש מהעבר השני. הגברים נדרשים להוריד חגורות ויוצאים מהבדיקה עם החגורה ביד.
על הנוסעים מערבה, רובם ככולם עובדים בהתנחלויות הבקעה שחוזרים בשעה זו הביתה לגדה, נאסר לעבור לבדיקה הסככה שנבנתה כביכול עבורם. הם מופנים לאמצע הכביש, נעמדים בשמש הצהריים הלוהטת בטור ארוך ובהגיעם לחיילים עליהם להרים חולצה ולהפשיל מכנס אחד ומכנס שני כדי לוודא שאינם מבריחים חלילה איזו פצצה לשכם...

תנופת בנייה במחסום – בולדוזרים ובוב-קאטים מסתובבים. עד כה סללו רחבת אספלט ליד הסככה של הפלסטינים, זו שאסור להם להסתתר בה מפני השמש). אחד האזרחים העובדים בבניה אומר לי "אלה (הפלסטינים) אין בהם אמונה. כולם פה מרגלים..."
פ
לסטיני זקן אוסף את הזבל בתחומי המחסום וחיילי המחסום מפנים אותו באצבע לנקודות ליכלוך שהוא פיספס. קשה ומביש לראות את הזקן משרת את הצעירים הללו, שאינם יכולים לנקות בעצמם את הלכלוך שלהם. צבא של אדונים מפונקים.

החיילים חדשים ומקפידים מאוד על ההוראות, כפי שהם מבינים אותן. אך הם עדיין עדינים ולא אדנותיים.
ילד בן 13 נאלץ לרדת מהמשאית של אביו ולעבור את המחסום ברגל לבדו. הוא רשום בתעודת הזהות של האב, אלא שזה הספיק לעבור לצד השני. הילד, בהיסוס, מנסה להסביר לחיילים שאביו כבר עבר אך הם מחזירים אותו לאחור. לוקח זמן רב עד שהאב מבין את הדבר והוא חוזר ברגל לאסוף את בנו.

13.40 – מחסום תיאסיר
ג'יפ בעל לוחית זיהוי ישראלית ואזרח ישראלי-פלסטיני מעוכביםinfo-icon משום שבאו משטח A (שטחי הרשות הפלסטינית, האסורים על ישראלים).
לאחר 50 דקות ישלחו אותו בחזרה לשטח A, האזור שאסור לו כביכול להימצא בו...
כ-60 תלמידים 
נפלטים ממיניבוס אחד ורצים למחסום בעליזות ובשמחת חיים שרק ילדים מסוגלים לה בתנאים האלה. החיילים צועקים "תעלו ואחד-ואחד" ו"וואקף, וואקף (עצור)", אבל לשווא, הקטנים שועטים והחיילים מוותרים. הילדים עוברים 3-3 בקרוסלות, צוחקים, מחייכים, חוטפים מהאוכל של החיילים ובורחים בצהלות שמחה...

צעיר בן 16 (יליד 1993) עומד קפוא ליד החיילים, שמבררים את פרטיו ובודקים את זהותו בטלפון בקולי קולות: "איך קוראים לו?" "מאיפה הוא?" אפשר כמעט להריח את הפחד שלו. עיניו משוטטות מחייל שואל לחייל עונה, והוא לא מבין לא את השאלות ולא את התשובות, אבל מבין שהחיילים מדברים עליו ולכן זה אולי יגמר רע. הבדיקה מסתיימת מבלי שהעלתה דבר נגדו. הצעיר חוזר לנשום כשהוא משולח לדרכו. הוא אינו משיב לחיוך מעודד שלנו וממהר להתרחק  ממקום הסכנה.

ארבע נשים מבוגרות מגיעות למחסום מכיוון תיאסיר ופניהן לבקעה. אחת מהם, כבת 60, מושיטה לחייל פתק עם מספר תעודת הזהות שלה. היא שכחה את התעודה בבית, בטובאס. מתפתח דו-שיח חרשים. מפקד המחסום אומר בערבית מחסומים מצומצמת: "הַוִּיָה, הַוִּיָה (תעודה, תעודה) " והיא אומרת בשפתה: "פִל בֵּית, פִל בֵּית (בבית)". הוא רוצה שהיא תסתלק כבר משם. "אינגליש?" הוא שואל. היא אפילו לא מבינה את השאלה. עומדת ומחכה. הוא מבקש ממני שאסביר לה בערבית שאין לו ברירה, שהוא לא יכול להעביר אותה בלי תעודת זהות. רוצה שאני אפטור אותו ואנקה את תפקידו מהקשיים שהוא מערים על זקנה חסרת אונים. אני מסרבת . אז לפחות תגידי לה  שתחזור הביתה ותביא את התעודה. כשאני מסרבת הוא מסביר לי בכעס שזו אני שדופקת את הפלסטינים בסרובי "לעזור להם". ברור לי וברור לו שהזקנה מבינה היטב מה הוא רוצה ממנה, אלא שהיא עדיין מקווה שאולי מבטיה, תחנוניה, ימצאו דרך לליבו הצבאי. אולי יזכר באמו או בסבתו הזקנה ויניח לה להמשיך. הרי ברור שהיא לא מסכנת אותו או מדינתו. לבסוף מסתובבת האשה וצועדת בקושי במעלה הדרך בחזרה לתיאסיר, בתקווה שאיזו מכונית תאסוף אותה בחזרה לביתה. המונית שלה המשיכה עם חברותיה, בלעדיה.

15.00 – שער גוֹכּיָה מול התנחלות רועי.
ליד זרוע הברזל, החוסמת דרך עפר, עומדים טרקטור עם פלסטיני בוגר, אשה, זקן וילדים רבים. כולם שבים לביתם מן העיירה טאמון, לאחר שהתגוררו שם במשך השבוע . זהו פיתרון מאולץ לבעייה שיוצר השער הזה, שנפתח רק 3 פעמים בשבוע ולפיכך אי אפשר לילדים לגור בדרך הטבע עם הוריהם ולנסוע יום יום לבית הספר שבטאמון.  החיילים מאחרים לפתוח ואני מצלצלת למת"ק וכעבור 10 דקות מתקשרת שוב. החייל במת"ק אומר לי שהשער פתוח והחיילים בשער. אני משיבה לו שאני נמצאת במקום והחיילים לא פה והשער - נעול! אילו הייתי פלסטינית ודאי היה טוען שאני משקרת. רק צה"ל לא משקר. 
ב-15.25 מגיעיםן החיילים בג'יפ. הם פותחים את השער  לאט, לאט. אני שואלת לסיבת האיחור, "היה אירוע " הם אומרים.

15.45 מחסום חמרה (בדרכנו הביתה) - אין תורים.
16.15 מחסום מעלה אפרים – המחסום מאויש אך אין בשעה זו פלסטינים במחסום.
16.50 מחסום זעאתרה – תור ארוך בכיוון שכם דרומה, לא רואים מהצומת את סופו.