בית לחם, מת"ק עציון, יום ד' 4.6.08, אחה"צ

מת"ק עציון, 15:30: מגרש החניה מלא למרות השעה המאוחרת, תופעה שלא זכורה לנו מזה זמן רב. באולם ממתינים מעל 20 איש, רובם מבקשים כרטיסים מגנטים. חלקם טענו שהם שם משעות הבוקר.  כן או לא משעות הבוקר, מה ברור היה שכבר שעה ארוכה מאומה לא זז.  החייל שאמור להכניס אנשים לא בעמדה. קריאות לא הועילו. ניסיונות לצלצל למספר שמופיע באותיות קידוש לבנה על קירות המת"ק (זה של המשרד) העלו חרס. אין תשובה. זאת למרות הבטחות שנתנו לנשות מחסוםווטש ע"י המנהל האזרחי.  לבסוף הופיע החייל, השתרע לו בכסא הנייד והמשיך לדבר בטלפון הנייד. קראנו לו והוא התעלם. כאשר הכיר בנוכחותנו בסופו של דבר, טען ש"אסור לו לדבר אתנו".  למה אין מכניסים את האנשים פנימה, הקשינו? "יש שם אנשים" הייתה התשובה. על פי הפלסטיני הבודד שיצא, אין כבר אנשים ליד החלונות.  צלצלנו למוקד ההומניטארי וחנה קישרה אותנו עם איש התלונות במנהל האזרחי. כעבור כעשר דקות הגיע קצין לחלון שמאחורי הקרוסלה. סגן שהכריז ברמקול שהוא לא יפתח את הקרוסלה משום שהפלסטינים צובאים עליה. כאילו הוא לא היה נוהג כך בתנאים דומים.

  וכאילו זה משנה – זהו אולם המתנה, הוא אינו קרוב לחיילים שממוקמים מאחורי קרוסלה נוספת שגם דרכה מכניסים בדיוק את מספר האנשים שרוצים. כאילו הפלסטינים, שמרביתם בגיל הוריו, היו ילדי כתה א' שיש לחנך ולהחדיר בהם משמעת. כאילו קיים איסור להצטופף מאחורי הקרוסלה. כאילו שירותי המת"ק נועדו רק לכאלה ש"מתנהגים יפה". כאילו לאיש לא איכפת עד כמה הסיטואציה משפילה. מבחיל!

"אתם השלושה, אלה שיושבים על הספסל, אתם יכולים להיכנס עכשיו. אלה שעומדים לא ייכנסו", כך לדברי הקצין הזוטר. הפלסטינים נתברכו בהגינות גדולה משלו. השלושה קמו ממקום מושבם, הצטרפו לאחיהם שעמדו בתור ולא שעו להזמנה לעקוף אותם.

עוד כמה טלפונים, וכך, עד שעזבנו קרוב לחמש, לכולם התאפשרה הכניסה. הבודדים שבאו למען אישורים מיוחדים (מקרי חירום היות שהמת"ק הפלסטיני שבדרך כלל מטפל בהם נסגר בשלוש) קיבלו בסופו של דבר את מה שביקשו, אחרי המתנה ארוכה. רוב מבקשי הכרטיסים המגנטים סורבו. מנועי שב"כ. עוד יום שגרתי במת"ק.  

מחסום בית לחם, 17:20: 3 עמדות פתוחות, אחת מטפלת גם  בנכנסים. אנשי חברת האבטחה האזרחית מנומסים למדי, אלינו לא ממש שמים לב, מכוונים את תנועת הפלסטינים ביעילות ואלה האחרונים שבים לבית לחם ללא בעיות. למרות שהתור השתרך לעתים אל מחוץ לאולם ההמתנה, המעבר מהיר.