בית לחם, מת"ק עציון, יום א' 11.4.10, בוקר

צופות: 
סילביה פ, עפרה ב, חנה א (מדווחת)
11/04/2010
|
בוקר

7:00 מחסום 300: על פניו נראה יום טוב. הרבה אנשים כבר בחוץ ואולם היציאה כמעט ריק. אבל הדברים לא כך. היום שוב היה גרוע ליוצאים לעבודה בישראל. אנשים שבאו מוקדם – 05:00 – עברו לאט (עד לשעתיים!!) ועדיין יש מאות אנשים שלא עברו. הצופים האקומנים מדווחים על 1,402 עוברים עד השעה הזו וזה פחות מהרגיל. הם גם מדווחים שהטרמינל נפתח רק בשעה 05:30 וזה מאוחר ולא לפי ההוראות של הטרמינל עצמו.
 
אנחנו מקבלות כמה קריאות טלפון מאנשים שעדיין מחכים. הם מתלוננים על המעבר האיטי; אנחנו מתקשרים למוקד ההומניטארי. המעבר נעשה יותר מהיר בזמן שאנחנו שם: עד 7:20 עוברים עוד 430 אנשים ועד 7:45 הטרמינל כמעט ריק. התור בצד בית לחם נגמר.
 
כמה אנשים שהיו מסורבי מעבר נעזרים על ידינו ואחד מהם מקבל אישור לעבור אחרי זמן. על האחרים נאמר לנו שהאישורים שלהם פגו - ייתכן שבגלל חג הפסח האישורים לא חודשו. לאנשים אלה הסגר עוד ממשיך...
 
08:30 מת"קinfo-icon עציון: היום יום שקט. כמה אנשים באים אלינו ומבקשים עזרה. סילביה עסוקה  עם מקרה אחד ספציפי: זוג שמחפש עזרה בענייני פוריות באחד מבתי החולים בישראל. הבעל בן 63, האישה בת 39. היא מנועת שב"כ. יש להם תור בקרוב וצריך לעזור להם לקבל אישור כניסה. חנה ב' מנסה לעזור (כנראה הם קבלו היתר). ב-9:45 כבר אין ממתינים ואנחנו ממשיכים לפגישה באחד הכפרים.
 
שלושתנו נכנסות למכונית וממהרות לפגוש אישה פלסטינית, א', שהיא בקשר עם סילביה כבר שלוש שנים. עוד לא נפגשו פנים אל פנים עד היום. א' לא מנועה בעצמה אך הרבה מבני משפחתה הם אכן מנועים. הם לא זקוקים לאישורי עבודה או מסחר. הם נוצרים והם מבקשים אישורי כניסה לחגים הנוצרים לבקר במקומות הקדושים לנצרות בירושלים. הכנסייה ביקשה להם אישורים והם היו מסורבים. והנה הסיפור היותר מלא:
 
הזוג המבוגר של המשפחה המורחבת, שני אנשים בשנות החמישים המאוחרות/שנות השישים מוקדמות, הנראים עדיין במלוא כוחותיהם, היו מנועים במשך שנים רבות. גם שני הבנים הנשואים ונשותיהם, הבת הנשואה ובעלה, וגם הבת הקטנה שעדיין אין לה ת"ז – כולם היו מנועים. הם היו מבקשים אישורי כניסה לישראל כל חג וחג ולאט לאט הורדו מהרשימה השחורה. רק עוד בן אחד של המשפחה ואשתו עדיין מנועים. איך הם הגיעו לרשימה הזו ומדוע הם הוצאו ממנה נשאר בגדר סוד.
 
המסע: א' לוקחת אותנו בדרך ארוכה מאד לבית המשפחה, שם יש "חמולה" החוגגת את היום האחרון של חג הפסחא. זו לנו חוויה מיוחדת להתקבל בביתם. אנחנו פוגשים את ראש המשפחה, אשתו, והסבתא המבוגרת מאד. יש גם הרבה ילדים קטנים, הנכדים, שבאו במיוחד לחג. בין הנמצאים יש גם שני בניהם היפים של הזוג המנוע. הבנים נכנסים לחדר האורחים בפנים מאד רציניים (לקראת המפגש עם האורחות הישראליות?) וכל אחד מהם לוחץ יד עם כל אחת מאתנו בצורה פורמאלית המזכירה לפחות פגישה בבית הלבן. הקטן מבין הבנים הוא רק בן ארבע! אנחנו מטכסים עצה איך להוציא את הוריהם מהרשימה השחורה ואין לנו פתרון. נמשיך לנסות...
 
בהמשך אנו פוגשים את מ' שהיתה בעבר גם מנועת שב"כ. היא עוד בבית הספר ונראית כמו כל בת טיפש-עשרה: מכנסיים קצרים, רגליים ארוכות, פתאום מחוץ לשליטה, שיניים בברזלים וחיוך ממזרי משהו. היא לא נראית כאיום על אף אחד חוץ מ-אולי- לעצמה. עם תנועותיה התזזיתיות היא עלולה להיתקל בפינות החדות של שולחן הסלון הנמוך ולקבל חבלה. גם היא עכשיו ירדה מהרשימה השחורה.

לקחו אותנו לבקר בנגרייה לפסלונים קטנים מעץ זית. כל הפסלים כמעט הם על נושאים מהברית החדשה והם מיוצרים בשיטת הסרט הנע. בסוף הם מקבלים טיפול פרטני, ידני, בשיוף וצביעה בלכה. הרוב משווק לחו"ל. הפסלונים מקסימים בפרטיהם ובגימור המעט אבסטרקטי.
 
בדרך חזרה יש לנו עוד פגישה, הפעם עם י' שצריך לחתום על תצהיר כדי לנסות לצאת מהרשימה השחורה. הוא בן 30 ואב לשלושה. הוא נראה צעיר מכפי גילו. הוא עבד בבית אבות באבו-דיס, הממוקם מול החומה, אבל כבר כשנה לא נותנים לו אישורים. המקום של הכנסייה הקתולית וראשה הוא גרמני. אהבו אותו שם מאד ורוצים שהוא יחזור לעבוד שם אבל הוא מנוע שב"כinfo-icon. אין יודעים מדוע אבל אולי חבר ללימודים לשעבר הלשין עליו כשהוא נעצר על שהייה בסוריה. י' נקרא לראיון עם השב"כ. החקירה נמשכה למעלה מ-4 שעות. הוא סיפר ל"קפטן בנימין" שלא היה לו מושג מה חברו עשה בסוריה אבל הם לא האמינו לו. בסוף החקירה נאמר לו ש"היות ולא עזרת לנו, אנחנו ניקח ממך את האישור ולא תוכל להמשיך לעבוד בישראל".מאז י' לא מקבל אישורים.

לפי החוק ההומניטרי הבינלאומי אסור להפעיל לחץ על תושבים מוגנים, כגון י', כדי להשיג ידיעות על עצמם או על צד שלישי. אבל, כידוע, השב"כ מעל החוק...
 
י' מצהיר שהוא חי חיים נורמטיביים לגמרי: חברים, משפחה וכו'. הוא מצהיר שאין לו כוונות להזיק לאיש או לעשות מהומות ולהפריע לסדר הציבורי. חוץ מזה, הוא אומר, הוא ומשפחתו ידועים בכפר כאנשים ישרים בלי עבר פלילי או בטחוני. לבסוף הוא מבקש לקבל את אישור העבודה בחזרה בלי כתם על שמו כדי שיוכל לפרנס את משפחתו בכבוד. אין עבודה בגדה המערבית, עכ"פ אין הרבה, הוא אומר. גם שכר העבודה בגדה הוא נמוך הרבה יותר מאשר בישראל. בחוסר עבודה הוא מתקשה להאכיל את המשפחה והוא רוצה לחזור לעבודתו הקודמת. הוא מבקש להוריד אותו מהרשימה השחורה ואנחנו מאחלים לו שיצליח. נעזור לו אך יותר מזה לא נוכל לעשות.