קלנדיה, יום א' 28.3.10, אחה"צ
ערב סגר
, או: תמונת מצב בטרמינל
כאשר יד שמאל (מערך הבידוק) שוב אינה נערכת לכמות מקבלי אישורי המעבר לרגל חג הפסחא שחילקה יד ימין (מנגנון מתן האישורים של הכיבוש), המציאות בשטח היא: המוני אדם צובאים על הפתחים משעות הבקר המוקדמות, כך סיפרו האנשים, ולפחות עד שעות הערב כשעזבנו אנחנו את המקום.
והחיילים? - אותם היטיב להגדיר ותיק במקום: "אם בא לך בודק גזעני - חבל על הזמן, אם לא - גם כן מסתלבטים עלייך קצת..." כרגיל, אם מורעפות מחוות או חלילה נוספות מגבלות על הקיימות, ה
פלסטינים יוצאים נפסדים.
במגרש החנייה הפנימי הועברה אישה קשישה מאמבולנס מהשטחים אל מקבילו ממזרח ירושלים בדרכה לאשפוז בבית-חולים. ההליך הושלם תוך 15 דקות, אבל את הדרך מג'נין (עיר מגוריה) עד קלנדיה, עשה האמבולנס בשלוש שעות - העידו אנשי הצוות הרפואי. צילום מימין
ידו הארוכה של מנוף העבירה ציוד אל תוך המחסום. השוטר שניצח על המבצע הסביר: "מעבירים מצבות... - קוברים כמה אנשים..." חוש הומר כזה של שוטרים...
המעבר אל צדו הדרומי, הירושלמי של המחסום היה מסובך וקשה מהרגיל: התפצלנו לשני מסלולים. אירית ואני תזמנו 63 דקות (!).
ידיד פלסטיני שעמד בסמוך ומיהר להגיע למקום עבודתו במזרח ירושלים, שוב שלא באשמתו, לא הצליח לעמוד בלוח הזמנים. למצב אי הוודאות בשיגרת חייו מתייחס האיש בהומור, כמו היתה גזירה משמים ולא גזירת גסות לב האדם. אולי באמת לגבי אנשים בגילו (טרם מלאו לו ארבעים), שנולדו וגדלו למצב של כיבוש, המציאות נדמית לגזירת גורל?
רוני ונטלי שבחרו במסלול מקביל לא הצליחו להבקיע את חומת האנשים ולהגיע אל העבר האחר: צפופות ולחוצות, כשגוף דוחף גוף דוחף גוף, בכי תינוקות, צעקות אנשים מתקוטטים על קדימות בתור שאינו נע ולמקהלת הקולות הסמוכים נוספו ממעל פקודות בטונים צורמים שאין לדעת ולהבין לא את מהותן ולא באיזו שפה, ערבית או עברית, הן נהגות. וכשבעצה אחת השתיים החליטו לשוב על עקבותיהן, כי להן יש חירות הבחירה להמשיך להידחס או לסגת - ההמון שהיה לגוש אדם, המשיך ללחוץ ולדחוף אותן לעבר שערי המתכת.
נפגשנו ארבעתנו בסככת ההמתנה שבצדו הפלסטיני של המחסום לאחר למעלה משעה מתחילת המסע, אז נאנחה נטלי ואמרה:"כמה טוב לנשום שוב אוויר צח (Fresh air)..."
מי שביקר במקום יודע שהאוויר בודאי אין להגדירו כ- "Fresh", הוא דחוס אדי דלק מהולים בצחנת שתן. 
תושב העיר שכם המועסק באזור התעשייה עטרות והפוקד את ביתו רק בסופי שבוע משום שלעולם לא ידע בצאתו מביתו מתי ואם יגיע למקום עבודתו, ביקש להיוודע את חוקי סגר הפסח האמור להיכנס לתקפו בחצות, כי אם הוא גורף וחל גם על המועסקים בעטרות ייסע כבר הערב למשפחתו. ממוקד המת"ק השיבו שהם עצמם טרם קיבלו מהגורמים העליונים את הנהלים על פיהם הסגר יוטל. השעה הייתה שעת ראשית הערב.
כיצד ומתי נופלות החלטות שדומה והן פעוטות אבל חורצות דין מזון או מחסורו מפיות רבים?
תושב הכפר בידו (שבמובלעת ביר-נבאלה) העובד באבו גוש, סיפר שעד לאחרונה היה עושה את הדרך מביתו למקום עבודתו בדקות ספורות, היה עובר דרך מחסום רמות. מאז נכנסו לתוקף התקנות המחייבות את תושבי השטחים לעבור רק ב"מעברי גבול", הוא מחויב לעיקוף ארוך דרך מחסום קלנדיה.
מובל בעגלת נכים הגיע קשיש בדרכו לביה"ח אוגוסטה-ויקטוריה (שבמזרח ירושלים). עגלת נכים רחבה מכדי להידחס אל כלובי האדם ולחצות את הקרוסלות. השערים שעליהם תלוי השלט:"מסלול הומניטארי", לא ניתנים לפתיחה בלחיצת כפתור מתוך עמדת החיילים מזה שנים. הקשיש בעגלתו ושתי נשים בחברתו, ניצבו מול גדרות המתכת נבוכים ואובדי עצות.
התשובות שהתקבלו ממוקד המת"ק היו אלו המשמשות מענה לכל תלונה או בקשת עזרה: "נברר...", "נטפל..." "נבדוק...".
מה ש(כנראה)הזעיק שני מאבטחים אזרחיים חמושים מצוידים במפתח למנעול שבשער היה אחד מתיקיו של האיש שהונח בצמוד לגדר ונחשד להיות מטען ממולכד על ידי הצופים במסכי הפלזמות שבחדרים הפנימיים.
או אז גם נפתח לרוחה "השער ההומניטרי".
I would like to thank you again for taking me on your shift today.
Helping an old man crossing, chating with a fruit seller or a coffee maker, smiling at children and listening to people while standing for hours with them at checkpoints on your week-ends, will not have an impact neither on the occupation policy nor on some arrogant behaviours but a smile, a kind gesture, a real listening can give back a tiny little hope to the person receiving it. In his book "A long way to freedom", Mandela is talking about the visits he would get from the ICRC deleguates once or twice a year. He knew they wouldn't change anything but during those few minutes, he was feeling as a human being and not as a sub-human anymore and that helped him go through the 25 years he spent at Roben Island. You sure know these inspiring moments of humanity are priceless. And if sometimes you doubt ..well Murakami is here to remind you: http://www.facebook.com/topic.php?uid=8949398203&topic=7516 :) So, TODA RABA and take good care, Nathalie.
.