עטרות, קלנדיה, יום ג' 16.2.10, בוקר

צופות: 
מגדלנה ח., אביטל ט. (מדווחת)
16/02/2010
|
בוקר

06.25 מחסום עטרות: המחסום פנוי כמעט ושני חיילים מעבירים במהירות את התנועה המועטה . אין כמעט תנועה לאזור התעשייה עטרות.

06.30  מחסום קלנדיה
תורים ארוכים מאד ושקטים. הממתינים במרכז התור הגיעו לפני כרבע שעה . לפי חשבוננו תוך כחצי שעה הם יהיו בחוץ . השערים נפתחים לעתים קרובות, כל  חמש דקות בערך. רבים הנכנסים אך הלחץ פוחת כי גם התורים בשרוולים מתקדמים במהירות. בתא המבוצר הפנימי יש רק חייל אחד ואולי חיילת . בכל שעת הלחץ העיקרית לא ראינו כל בעל סמכות או דרגה, קרי שוטר, בכל איזור ההמתנה והבדיקה. אך יש לציין ששיטת פתיחת השערים לעתים קרובות מפחיתה לחצים ומזרימה את התור במהירות. אלא שהפעלתה של השיטה תלויה בשוטר שעל המשמרת .
ומה הבעיה ?
שער הרחמים, ה"שער ההומניטרי", שער הנשים, הילדים, החולים והקשישים, הרופאים והמורים - השער סגור .

רוב התלמידים והתלמידות ממתינים בתור הפנימי ביותר והשער נפתח לעתים קרובות מאוד וזמן הפתיחה מאפשר להכניס בין 20 ל -40 ממתינים . אך כלוב הברזל אינו מאפשר לאם עם תינוק על ידיה לעמוד בתור, שלא לדבר על תלמידות צעירות הדחוקות בין מבוגרים נדחפים. נכים, קשישים, אמהות עם עגלות ילדים. כל העניין אינו ברור לכולם ולכן תלמידים ומורים ואמהות עם תינוקות ממתינים גם ליד השער הסגור ובינתיים מפסידים זמן. כשמתבהר המצב מתחילה הסתערות על פתח הכלוב הקרוב ביותר ותלמידי תיכון בהולים לדרכם מוחצים ילדים קטנים ללא רחם. הממתינים הרחוקים רואים את תורם מתרחק עוד יותר. אחר כך מסתמן סיכוי לפתיחתו של השער וחלק רצים לעברו וממתינים בצפייה כדי לחזור בריצה ובמפח נפש לאחר כמה דקות . מתי נגיע לעבודה, שואל אותנו מורה .

הטלפונים – מרגע הגיענו התקשרנו למוקד ההומניטרי, שהבטיח לברר ולהסדיר את העניין ובמשך כל אותה השעה מסר לנו  שהשער עומד להיפתח בכל רגע. התקשרנו לקצין המעברים שהבטיח לבדוק ולהסדיר את העניין ויש לציין שחזר אלינו גם לאחר הכול כדי לבדוק איך ומה היה והופתע לשמוע שהשער מעולם לא נפתח .  אפשר שנמסר לכולם שאוטוטו ייפתח השער , אך כלום לא השתנה.
הרשויות – השוטר ומלוויו, קצין וקצינה זוטרים ושני מאבטחים, צצו והופיעו ב – 07.20. בשעת הלחץ החשובה ביותר של הבוקר לא היה שם מי מהם, לא לעזרה ולא להכוונה, איש לא התכוון לפתוח את שער הנשים ואין כל ספק שהתשובות השקריות שנתנו לנו היו ניסיון להרגיענו לזמן מה, עד שיחלוף זעם ותיגמר ארוחת הבוקר.
למען הגילוי הנאות, השער נפתח פעמיים - כשהגיעה אשה עם עגלת תינוקות וכשהגיעו עוד שני אנשים שהצליחו לשכנע את הקצין הזוטר (שאין לו שום סמכות , כמובן) לשכנע את השוטר לפתוח את השער . כל השאר רצו הלוך וחזור בין תקווה לייאוש .
ובכלוב הזכוכית מתנהלת לה בינתיים שיחה נינוחה וצוהלת של בוקר, כשכל לובשי המדים עושים מאמצים שלא לפגוש במבטינו.
ב -07.45 התרוקן אולם ההמתנה לחלוטין ואנו פנינו למחסום הרכבים .
חידושים גמורים – מגדל השמירה (המגדל השומר על השומרים) הוקף כולו בגדר מתכת  גבוהה מאוד, שאמורה לשמור על המגדל.  ומי ישמור על הגדר? אנחנו נמשיך לעקוב.
כיכר התנועה המרכזית פונתה לחלוטין מן הג'אנק והבודקות שנערמו עליה ולכאורה היא משמשת עתה כמעגל תנועה תקני לחלוטין , שאליה נכנסים:
מדרום - הרכבים הבאים מירושלים וממשיכים בדרכם מכיוון דרום למזרח או לצפון.
ממזרח – הרכבים המגיעים מא-ראם וממגרש החנייה הפלסטיני של המחסום וממשיכים לצפון או לדרום.
מצפון – הרכבים המגיעים מרמאללה וממשיכים לדרום או למזרח.
דא עקא  – במעגל תנועה בכל מקום אחר התנועה נוסעת רק בכיוון אחד, אך כאן, רק כאן, המכוניות נוסעות בשני כיוונים מנוגדים ועל אותם המסלולים. כך מי שבא מרמאללה ופונה מזרחה מתנגש במי שבא ממזרח ופונה לרמאללה או לדרום, למחסום הרכבים.