בית לחם, מת"ק עציון, יום ב' 18.1.10, אחה"צ

  מת"ק עציון   14.00  כשהגענו למת"ק , מצאנו באולם-ההמתנה אנשים שהגיעו למקום למרות הסערה, הגשם, הברד והערפל שהיקשה מאוד על התנועה בדרכים. בחור צעיר סיפר לנו שהוא הוזמן לפגישה עם השב"כ. אתמול נכנסו אנשים לעסק שלו וערכו חיפוש. לא דיברו איתו. הורו לו לעמוד בצד ולשתוק. לפני שהלכו הם הודיעו לו שעליו להתייצב למחרת במת"ק עציון בתשע בבוקר והוסיפו שאם לא יבוא "יהיה רע". הוא בא כבר בשמונה. נלקחו ממנו תעודתו וארנקו (בלי הכסף) ואמרו לו לחכות. מאז הוא מחכה.  נסינו לטלפן לאנשי המת"ק כדי לבקש מהם שיזכירו לאיש השב"'כ שהבחור מחכה כבר שש  שעות. (הוא בוודאי רעב , כי במת"ק וסביבתו אין כל אפשרות להשיג מזון). איש לא ענה לפניותינו. בינתיים גברה הסערה. הרוח הקרה חדרה פנימה. התקרה דלפה ושלוליות נקוו על הריצפה. המשכנו לטלפן לכל מי שחשבנו שיוכל לעזור. הוא נקרא פנימה אחרי שעזבנו. בשבע בערב צלצלנו אליו והוא אמר שיצא זה עתה, אחרי ששעתיים נוספות הוא חיכה בפנים. אחר כך שוחחו איתו עשר דקות והפרדה ממנו הייתה לדבריו: "לך הביתה יא מאניאק!" . כלומר, הבחור הוחזק יום שלם ללא כל סיבה וללא כל הסבר. הוא אינו הראשון או היחיד שהשב"'כ התעלל בו בדרך זאת. בכל פעם שאנו באות למקום, אנחנו פוגשות אנשים שמתלוננים שהשב"כ מזמין אותם ומאלץ אותם לחכות שעות רבות. לעתים קרובות, מצווים עליהם לבוא שוב למחרת בבוקר. אחד מהם התלונן שהוא הוזמן חמש פעמים, יום אחרי יום, ובכל פעם שלחו אותו הביתה והורו לו לבוא למחרת. בכל פעם אנחנו רואות שהשב"כ  ממשיך לעשות ככל העולה על רוחו וכנראה שאין כל פיקוח עליו. מוכרחים למצוא דרך להתריע על כך. פנו אלינו שלושה אנשים: סב, אח ובן-דוד של נער שנידון לשבועיים מעצר ואמור להשתחרר היום. הם הראו לנו מסמך המעיד על כך. לא הודיעו להם איפה הוא ישוחרר ולכן הם מחפשים אותו מהבוקר. הם באו בבוקר למחנה עופר, משם שלחו אותם לעציון, מהמת"ק בעציון שלחו למשטרת עציון ומשם חזרה למת"ק. הם מחכים במת"ק כבר זמן רב. פנינו למאהר ולרס"ן דני מהמת"ק, אך הם לא ניסו כלל לעזור. בקשנו את מספר הטלפון של בית המעצר שנמצא במרחק כמה מאות מטרים מבניין המת"ק. רס"ן דני טען שאין לו מספר הטלפון של בית המעצר. אחרי מאמצים, השגנו את מספר הטלפון, טלפנו ונודע לנו שהנער נמצא שם, אבל סירבו לומר מתי הוא ישוחרר. אמרו שידברו רק עם עורך דין. בני המשפחה טלפנו לעורך דינו של הנער כדי שיתקשר אל בית המעצר. המשפחה המשיכה לחכות. הם ידעו שלנער אין כסף ואין טלפון וכאשר ייצא, הוא לא יוכל להגיע הביתה בכוחות עצמו. הסופה התגברה. המת"ק עמד להיסגר. אי אפשר היה בשום אופן לקבל אינפורמציה איפה הוא כעת, מתי ולאן יסיעו אותו. רק לאחר דין ודברים בטלפון נרמז שעל המשפחה לחכות לו עד לשעה לא ידועה, כאשר יימצא רכב שיסיע אותו 300 מטר מבית המעצר למת"'ק.  נסענו למעבר בית לחם ואחרי שיצאנו משם דברנו עם בני המשפחה. התברר שהמת"ק נסגר והם מחכים במגרש החנייה. שלומית צלצלה והתווכחה ולא הרפתה ודרשה שישחררו את האדם שהיו חייבים לשחרר בבוקר ושמעכבים אותו עד הערב מפני שאין לצה"'ל ג'יפ שיסיע אותו כמה מאות מטרים. כנראה שדבריה השפיעו. בשש וחצי בערב הוא שוחרר.המשפחה הודתה לשלומית בלבביות.   

מקרה נוסף: בחור סיפר שהיה לו תסריך לבוא לבדיקה בבית החולים מוקאסד בירושלים. לדבריו, הוא הגיע לבית החולים ב 12 בצוהרים, הזמן שנקבע לו, ונאמר לו שהרופא איננו ויהיה רק למחרת. חבר שנלווה אליו, הציע לו לבוא איתו למבשרת לקחת שם דברים שהוא צריך, ומשם הוא יסיע אותו חזרה לבית לחם. הם נסעו למבשרת ונעצרו על ידי המשטרה. אבוי - תפסו אותו בפשע גדול: הוא לא היה רק בבית חולים מוקאסד, אלא נסע עד מבשרת. במשטרת מבשרת תחקרו אותו, עשו לו, לדבריו, "בסמה" (טביעת אצבעות כף יד) ולקחו לו את הכרטיס המגנטי , למרות שהדבר אסור. כמובן שהבחור לא קיבל  אישור מהמשטרה שהכרטיס נלקח ממנו. הוא יודע ששם החוקר שלקח את התעודה הוא סאמיר ושם שוטר נוסף שהיה שם אדיב. עכשיו הוא מחפש דרך לקבל חזרה את הכרטיס.  שלומית דיברה עם דני והוא טען שכתוב בתסריך שהוא מיועד רק לבית החולים. היא שאלה האם אכן כתוב שאסור להיות במקום אחר עד שעת החזרה היעודה? ואם היה כתוב, יש לשער שהיה כתוב בעברית. והאם הוא, דני, קורא בדיוק את כל הכתוב במסמכים שהוא מקבל? בתשובה דני צחק.

הוא הוסיף ש"הכרטיס המגנטי עולה כסף ואין לי כל הוכחה לכך שנלקח על ידי השוטרים".  כששלומית ניסתה לטלפן שוב ולמסור לו את הפרטים, הוא לא ענה לטלפון ולא החזיר לה טלפון כפי שבקשה.