קלנדיה, יום א' 10.1.10, אחה"צ

באגרוף קפוץ מונף במועל יד ובקריאה ההולכת מקצה המחסום ועד קצהו:

"רק למחסומים!!!...   רק למחסומים!!! ... בידוק לעד!!! - 

הגיב לנוכחותנו החייל המופקד על בטחון המדינה מתוך העמדה הסטרילית המפרידה בינו ובין מושאי שנאתו ע"י זכוכית משוריינת עכורה.

פעמיים חזר על המחווה . חבריו לא הסתירו את אהדתם והזדהותם בהנהונים וחיוכי שביעות רצון.

מבצע "ייהוד ירושלים" או "טרנספר שקט"?

בנו בן הארבעים ששב לא מכבר מארה"ב, שם התמחה במדע הביולוגיה ועבד מספר שנים במקצועו, נעצר בשעות הצהריים במחסום כשהציג לחיילים את תעודת הזהות הכחולה, היא תעודת תושב ירושלים.

הוא הועבר לבסיס שבאגף האחורי של המחסום.

טרם נלקח ממנו (כמקובל) הטלפון, הספיק להודיע את הקורות אותו לאחותו שהזעיקה את האב.

את האב הישיש, איש נשוא פנים, פגשנו כשהוא דאוג ומבולבל לאחר ששוחח עם אנשי "גישה" ולמד מהם שאין הם מטפלים במקרים כאלו אלא בחלוף יממה.

בעצתנו, טלפן למפקד המתקן ועודכן: שאותו, את קצין המשטרה, החוק מחייב להעביר את הנושא לטיפול משרד הפנים, ושעד לסיום ההליך,  בנו יהיה נתון להשגחתם ועינם הפקוחה של נציגי שלטון החוק, כמו היה פושע נמלט.

בעודו משיח את אשר על לבו, מונה את העבודות שעבד בשנות בחרותו כדי שתשיג ידו לשלוח את ילדיו לטובים שבבתי הספר, נתכרכמו פניו ועיניו החלו זולגות דמעות שמלאו את נתיבי החריצים שבקמטי פניו.  בכף יד מיהר ושפשף את לחייו, כמו היו הדמעות עקיצת יתוש טורדני ולא פרץ רגשות משהכתה אותו הידיעה שיהיה עליו להיפרד מבנו, שיאלץ, על-פי חוקי המדינה המפלים בין אדם לאדם בשל מוצאו, לחפש את עתידו במדינות הים ולא יוכל להשתקע במולדתו ובסביבתו הטבעית שהיא מרכז חייו.

בחזית מחנה הפליטים קלנדיה, במבואה למחסום, מצדו הפלסטיני, שהוא שטח שיפוט עיריית ירושלים, שם אף נוהגים פקחי העירייה לאכוף את חוק הרוכלות תוך הטלת קנסות על הרוכלים והחרמת רכושם הדל, ריחות הביוב הזורם מתערבבים בגזי הפליטה מעשרות הרכבים התקועים דרך קבע בפקק הצפוף לכדי דבוקה שביניהם מתרוצצים ילדים/נערים משחרים לטרף - למכור ממרכולתם הדלה שאין לאיש באמת צורך בה, או להעביר סחבה מטונפת על שמשת חלון המכונית בתמורה לשקלים בודדים.

המציאות בצד זה של המחסום עומדת בניגוד למראה הנגלה  לבאים מעברו ה"יהודי", בו כתמי אודם הכלניות הזרועות בכיכר המוריקה מקדמים את הבאים כיאה למעבר גבול.