קלנדיה, יום ו' 18.9.09, בוקר

צופות: 
תמר פל. (צילום), רוני המ., רותי ב., ויוי, דפנה ב., עמירה (מדווחת)
18/09/2009
|
בוקר

קלנדיה , יום השישי האחרון של הרמדאן,  ערה"ש  תש"ע
מקרא תמונות:
* נכה קשיש נעזר בזרים, לבני משפחתו הצעירים לא ניתן לעבור
נכה קשיש נעזר בזרים, לבני משפחתו הצעירים לא ניתן לעבור* עיוור מובל בידי רעייתו
* נשות המשמרת

בוקר שישי, בדרך לתפילה בהר הבית, הודעה על סגרinfo-icon סגרה על אלפי פלסטינים לממש את מצוות הדת לתפילה בהר הבית. אוטובוסים הוחזרו בדרכם, אישורים נקרעו בפני המגיעים בכל זאת, ואנשים הושבו לאחור בגסות. למרות החוקים 'המתנפלים' עליהם ללא הודעות על שינוי הנהלים,למרות הצום ושמש קלנדיה, מאות נעמדו לפני המחסומים: נשים וגברים, ומאנו לקבל את הדין.

"אולי ישתנה החוק במהלך הבוקר"? אולי בכ"ז יותר להם להיכנס?

אני פעם ראשונה במחסום קלנדיה. התמונות הידועות והדוח של תמר מהשבוע שעבר הקפיצו אותי למרות ערב החג, הצטרף לדפנה ולצוות הירושלמי.

מראה החומות הסוגרות על מחסום קלנדיה מצפון ומדרום, המרחק שבו אנו נדרשות "לעלות" ברגל  ולהגיע למחסום, גוש הכלובים המקבל את פנינו ובאותה הדרך של 
הפלסטינים אנו נדרשות לעבור דרך קרוסלותinfo-icon, צפצופי כפתורים, מתקנים ביומטריים ועוד קרוסלות לאיזור מגרש החניה הגובל בשכונת הפליטים קלנדיה. לכבוד הרמדאן הוסיפו
 עיוור מובל בידי רעייתועוד שני מחסומים קדמיים לבאים למחסום המפורסם. אלו מקדימים את מגרש החניה.


בשני אזורים שונים יצרו תורים: לנשים ולגברים.

את התור מקבלת חומת בטונדות וביניהם חיילי משמר הגבול מזוודים וממוגנים. שמשיות סודרו לטובתם לחורים שבין הבטונדות, שם בודקים לכל איש/ה את התעודה, ואת האישור היקר להתפלל בהר הבית. הגבלות הגיל: גברים מעל 50, נשים מעל 45, ילדים עם
הוריהם: בנים עד גיל 13, בנות עד 14. בעלי ת.ז. כחולה (ירושלים המזרחית). אלו לכאורה מותרים במעבר. אבל היום לאור הסגר שנחת באי ידיעה מוקדמת, חלו עוד הגבלות על הבאים מרחוק, בוטלו אישורים מיוחדים למעבר לתפילה, ואנשים שהגיעו מוקדם בבוקר מוחזרים בדחיפות קלות או במשיכות שרוולinfo-icon, מלווים עד לחור השני בבטונדות. 

 "אירג'ע לווארה," צועקים עליהם ללא סוף עם מגהפון מזיע.

משמר הגבול  ומשטרה צבאית, בשורה יצוקה מנהלים את הבדיקות ומשטר ההחזרות לאחור. הזוכים במעבר מתקדמים לקו הבטונדות השני שלפני המחסום הגדול. גם שם נבדקות שוב התעודות והאישורים. חלק מהזוכים להגיע לשם מוחזר אף הוא לאחור.

"למה מטילים סגר אם יש עכשיו שקט"? "מה רוצים, שלא יהיה טרור, ככה"? "שאאבד את אישור העבודה שלי סתם כך"?

מדי פעם עובר "קצין משפטים" ושואל את המוחזרים הממאנים להיות מסורבים וצובאים על הבטונדות בצום, בחום העומד:" יש למי מכם בקשה"? רובם לא מתייחסים לפנייתו. "תראי תראי מה הוא עושה עם הבקשות" הם אומרים לי, ואכן אני רואה שבקשה אחרי בקשה הוא בודק ומחזיר לאחור.

רמ., בחור צעיר פונה אלינו שת. ז. והאישור שלו נלקחו לפני יותר משעתיים ע"י ר. מפקד המת"ק בשטח. הוא ראה אותו משלשל אותם לכיסו. אנו פונות לר. בכיסו הרבה אישורים (המפקד לא קרע אותם אך גם לא החזיר כדי שלא תהיה לפלסטינאים עילה להגיע שוב עד סיום הרמדאן ולהציק לחיילים במחסום) ותעודה אחת ירוקה. למה היא שם? והאיש ר, מחכה בסבלנות בצום, בשמש. התעודה מוחזרת אבל האישור נעלם.

 מה היה כתוב באישור? "אישור עבודה בישראל לעוד 4 חדשים". שוב פונות לר, המפקד. שכן רמ. ראה שהלה שם את האישור בכיס מכנסיו . הפעם ר. מנפנף אותנו בחוסר סבלנות "שילך למת"ק על חשבוני , זה לא יעלה לו פרוטה"!   אז רמ. שאנו צדות את סיפורו, האחד מבין מאות, יאלץ לוותר על יום עבודה ולבקש אישור מחדש במת"ק ומי יודע אלו עוד צרות יחכו לו, באי הוודאות וההתעמרות השרירותית שאופפת את הסדר הצבאי הנחוש בקלנדיה.

אשה קשישה מלווה את בנה העיוור (צעיר כבן 27). הצליחה לעבור את הקו הראשון איתו, אוחזת בזרועו, והוא מגשש אחריה עם מקל. 3 אנשי צבא הולכים לקראתם: קצין, מלווה ועוד מג"בניק. בעינים שלה תחינה שיתנו להם לעבור, למרות גילו. הקצין (נראה מילואימניק) מסביר ושואל, מרים טלפון לפיקוד. הם עדיין שלשה על הקשישה ובנה והעיניים שלה. התשובה המתקבלת מהפיקוד "מסורבים". "אירג'ע לוארא"! הם מוחזרים לאחור. בצום, בשמש.

הגברים ממשיכים להמתיו, כועסים ולא מאבדים תקווה. "אולי ישתנה החוק במשך הבוקר"?אומר לנו אחד.

במרחק מהם לרגלי הצל של החומה יושבים עוד רבים. הם הגיעו ב5:00 או 6:00 בבוקר. ומחכים. שם יש צל אבל לא כל נחמה אחרת.


בתור הנשים
- מאות נשים ממתינות לעבור למרות שסורבו. (בדרך כלל בגלל גילן הצעיר). הן ממתינות בצום, בשמש. נצמדות לבטונדות בשורה ועוד אחת , ועוד.

אותם שני קווים של מחסומי בטונדות שהוצבו לפני מגרש החניה שלפני המחסום הגדול. אותם עשרות חיילים מזוודים. קניהם מכוונים, הרבה אמבולנסים וצוותי חירום פלסטינאים, עם כסאות גלגלים מוכנים לסייע לעת חירום. המון צלמים ואנשי תקשורת בכל זווית אפשרית, אנשי ארגונים זרים וגם צוותים מהאו"ם.

hope for palestine""   על החומה. ולצד הסיסמא, ציור של נער מכוון רוגטקה. מתחת הציור צוותי צילום.


 12:25
  - קריאת המואזין ממחנה הפליטים בקלנדיה. נהמה של הנשים הממתינות. ילדים-נערים בגילאי 8-13 מתחילים ליידות אבנים על החיילים מעבר לקו המחסום. החיילים מהר מניסים אותם.

החיילים מודיעים שהמחסום נסגר. מותרים רק מקרים הומניטריים ובעלי ת.ז. כחולה. במשך דקות מוסרים גדרות, השמשיות לחיילים, ברזלים מקרקשים ומועמסים על משאית ביעילות צבאית. מגיעים עוד חיילים , שולפים את הקסדות, לחלקם מטולי רימוני הלם, מכותפים ברובים, מייצרים שורה בצורה ולפי קצב נסוגים אחורה מקו הבטונדות.

מאחוריהם מגיעים עוד ועוד חיילים. הכל לתור הנשים.

אינני יודעת איפה לשים את עצמי. אני נעה בין הנשים, הן ממורמרות שלא ניתן להן לעבור. אומרות שימתינו כאן עד הערב, אבל מתחילות להתפוגג לאחור.

נשות המשמרתמתיישבת מותשת ועצובה עם חברותי לצד הפרמדיקים ב. מנעלין וחבריו המוכרים לצוות הירושלמי. ב. מספר שהיום היו מעט אנשים יחסית, כי הוצבו מחסומי פתע בגדה והחזירו אוטובוסים עם מתפללים בשל הסגר.

בדרך חזרה למכונית של דפנה: צריכות לעמוד כמו הפלסטינאים בעמדה מס'1 , התור גדל ורמקול מכריז על פתיחת עמדה נוספת. מתוזזים לעמדה נוספת, אבל הקרוסלה חסומה. "אין עם מי לדבר"? אני שואלת לכוון מעלה. לא רואים בניאדם. הכל בקונטרול של כפתורים, גדרות, כלובים, קרוסלות.

"לשים את השנטה על המתקן"! "לתת ת.ז." לעזאזל איפה הת.ז שלי? אני מבוהלת לרגע. לפחות שפת הצווי בערבית, חשבתי.

אנו הולכות את חצי הק"מ למכונית,  שותקות.

ערב חג היום. צריך להעמיד סירים על האש וגם פנים.

תכלה שנה וקללותיה.