קלנדיה, יום ו' 28.8.09, בוקר

צופות: 
רוני פ. וט. (אורח)
28/08/2009
|
בוקר

 

שישי ראשון של רמדאן 

כיבוש הוא כיבוש.  הדוחק פחת השנה , אלפי אנשים הצליחו לעבור ,הכללים היו ברורים יותר, אך לעמוד מול חומה של כוחות משטרה, צבא ומשמר הגבול ,לחשוב שזו היא הליכה לתפילה רוחנית ומשמעותית בחיי מאמין מוסלמי , מעורר רוגז ועצוב לצפייה . פגשנו גברים בגיל 48 שלא קיבלו אישור מעבר לתפילה וכמו כן נשים בגיל 42 , ילדה בת 15 עם צילום תעודת לידה, ופגשנו אזרחים מצריים , בעלי ויזה בתוקף שהבודק העדיף להתעלם ולשלוח חזרה ( כמה מאלה עברו לאחר מכן, כי היו קצינים בשטח שהיה אפשר לפנות אליהם).  אלה שלא  אושר מעברם סולקו פעמים רבות בגסות, באגרסיביות ובחוסר כבוד מוחלט .

אמנם הכללים והפרוצדורות יעילים יותר השנה, אך בלט היחס הבלתי משתנה לאנשים. הם מצטיירים בעיני  החיילים, השוטרים והממסד כילדים שאינם נשמעים להוראות ומתעקשים להכנס , כהמון של טרוריסטים פוטנציאליםinfo-icon שעליהם לעבור בדיקות משפילות בכל פעם מחדש, ולא כקהל של מאמינים, אנשים כמונו .

הפן הנוסף ב'מחזה' של יום שישי  הראשון של רמדאן הוא כושר העמידה של הפלסטינים . למרות החיים  תחת הכיבוש , הם לא מאבדים את אמונתם ורצונם להתפלל, הם עושים כך עם שמחה בלב. יש ששמחת החג אצלם מהולה בכעס רב ויש ששמחת החג ואהבת המשפחה דוחקים את הכעס והכאב בתקופה זו של הצום .

 דברנו עם אישה צעירה, סטודנטית למשפטים  מכפר עקב. היא ספרה לנו כמה קשה לעבור את הבידוקים, פגשנו אנשים שסיפרו לנו עד כמה הם אוהבים את החג ואת תחושת הטהרה וההרגשה המיוחדת המלווה את  חודש הרמדאן.