בקעת הירדן: ומחר איך יגיעו הילדים לבית הספר?

צופות: 
צביה ש' ודפנה ב' (מדווחות)
24/12/2019
|
בוקר

על גבם של  הילדים – טיהור אתני בבקעת הירדן !                                                                        

קהילות הרועים של אל חדידייה שוכנות מצפון, ממזרח ומדרום להתנחלות רועי. הן קיימות שם מזה דורות רבים. רק ב-1976 התיישבה ביניהם התנחלות רועי ומאז חייהם אינם חיים. כל שנה משתלטת ההתנחלות על עוד ועוד אדמות פלסטיניות, אדמות ששימשו לרועים למרעה ולגידולי חיטה ושעורה. והמדינה, מצידה הורסת שוב ושוב את בתיהם העלובים ומונעת מהם מיםinfo-icon. לשם השוואה מתנחל ברועי צורך 457 ליטר מים ביום, אותם שואבת חברת המים מקורות בבקעת הירדן, ואילו תושב חדידייה נאלץ להסתפק ב-20 ליטר ליום, אותם הוא מביא בדרכים לא דרכים משטחי A שבשליטה פלסטינית, בעלוּת עצומה. מי הבקעה המפעפעים תחתיו - לא לו הם !! הריסות בתים, מניעת מים והתעללות מתמשכת הביאו לידי כך שמספר המשפחות באל חדידייה ירד בשנים האחרונות מ-57 ל-13. זהו טיהור אתני שקט !!!

אל משפחות אל חדידייה הובילו 2 שבילים, שהתנחלות רועי התמקמה ביניהם. לפחות על השביל הצפוני, מעידים הפלסטינים, היתה במשך 100 שנה ויותר הדרך הראשית מירדן ליישובי מרכז הגדה – טמון וטובאס.

בשנים האחרונות השתלטה התנחלות רועי על אדמות רבות נוספות מצפון, מחוץ להתנחלות, והחלה לעבד אותן. כתוצאה מצא את עצמו השביל בין האדמות המעובדות הללו. לפני שבועיים הציבו המתנחלים שער גדול ומבריק ונעול בשרשרת פלדה על כל אחד מהשבילים הללו ובכך סגרו כל אפשרות לצאת מאזור חדידייה. ישנו עוד שביל, ארוך פי כמה ומסולע, כמעט לא ניתן לנסוע בו. בחורף השביל הזה הופך לביצה ואינו ניתן למעבר. לעיתים אפילו טרקטור לא יכול לעבור בו. לפני 3 שנים הביא אחד התושבים מכספו כורכר כדי להשמיש את השביל גם בחורף. הצבא חפר והפך את הכורכר והרס את השביל וכעונש הציב בקצהו חסימת עפר.

 וזה כשבועיים - ילדים לא יכולים להגיע להסעה לבית ספר, חולים לא מגיעים לבית חולים וזקנים לא יוצאים מתחום המושב שלהם – 13 משפחות , מעל 100 איש ילד וזקן במצור עד סוף החורף.

כך נראה כיבוש !

יצאנו ברכב של דפנה בשעה 9.00 מצומת ירקון, היה בוקר נעים ושמשי. תחנה ראשונה עשינו באל מיקסר. כבר זמן רב שלא ביקרנו אותם, למעשה מאז שבאנו לנחם אותם לאחר מות ילדם שנדרס במקום. הדרך מהכביש לאל מיקסאר תלולה וקשה, ולא כל רכב יכול לעבור אותה. כשמגיעים לאל מיקסאר רואים שהבתים ממש קרובים לכביש הראשי, אלא שצה"ל סגרinfo-icon את כל האפשרויות להגיע ממנו אל הכביש שפעם חיבר את היישוב הקטן הזה לכביש הראשי. היישוב בעצם מנותק מכל יישובי הבקעה כי צריך לעבור דרך מחסום חמרה כדי להגיע אליו. בניגוד לפעמים קודמות המחסום לא היה מאויש (10.30)                                                                          

 פגשנו שם את עדנאן, שהוא קטוע רגליים, בגלל סתימות עורקים שנגרמו מעישון. קיבלנו  ממנו הרבה מידע על המצב בבקעה. ליד הסככה שבה הוא גר יש ערוגה שבה גדלים צמחי תבלין: מרווה, נענע, רוזמרין... הצטרפה אלינו גם מרים אשתו, גם תמאם, אמו של הילד שנהרג בתאונה. התכבדנו בתה מתוק עם נענע. מהר מאוד ראינו את הילדים חוזרים מבית הספר, האוטובוס שלהם מוריד אותם ליד הכביש הראשי והם הולכים ברגל עד לבתים שבאל-מיקסאר. עדנאן סיפר לנו שאתמול מתנחלים עצרו את האוטו שלוקח את הילדים לבית הספר, הורידו את הילדים ולא נתנו להם להמשיך. הילדים חיכו בצד הדרך עד שהמתנחלים עזבו ואז המשיכו לבית הספר, כי זו תקופה של מבחנים. היום המבחן היה בנושא דת האסלאם.

אחר כך נסענו לאל חדידייה. דפנה צילמה את שני השערים שדרכם ניתן היה בעבר להגיע לאל חדידייה. מצאנו את אבו סאכר יושב באוהל עם קרסול שבור נתון בגבס, השבר נגרם ממכונית של אורח שפגעה בו שלא בכוונה. אבו סאכר הוא אדם מאוד דעתן ובנושא הכיבוש יש לו דעה מאוד ברורה. המשכנו לח'אלת מכחול בדרך החתחתים שעדיין פשר היה לנסוע בה. בזכות הג'יפ שח דפנה. זה היה יום לפני הגשם. מעכשיו כבר אי אפשר להגיע למשפחות של אל חדידייה בכלל, וכאמור לעיל הן נתונות במצור. בקצה השביל פגשנו את  בנו של אבו סאכר על הטרקטור המשפחתי עם 3 אחיותיו שחזרו מבית הספר וירדו בהסעה בכביש הראשי. ומחר? איך יגיעו לבית הספר?

 ישבנו באוהל עם נאג'יה ויוסוף וילדיהם, טבלנו פיתה בשמן זית והתכבדנו בגבינה המצוינת שהם מכינים. יוסוף סיפר, שלמרות ששמע שהשכר היומי של הפועלים שעובדים "בפנים" (בתוך ישראל) הוא גבוה, הוא שמח שהוא לא צריך לעבור כל יום את המחסומים, הוא מאושר שהוא חי במרחב  הפתוח של הבקעה. דפנה הביאה לילדים הקטנים מגפיים חדשים ולשמחתם לא היה קץ. חבל שלא היו לנו מגפיים במספרים גדולים יותר עבור הבוגרים.   נסענו משם לבורהאן כדי לדבר אתו בעניין הבנות מראס אל אחמאר, והוא צייד אותנו בעצות טובות.                                            

המשכנו משם דרומה לג'יפתליק. דפנה ניסתה לדבר עם מורה שפגשנו בסביבה מספר פעמים, ואני רציתי מאוד לראות את בית הספר שבו היא מלמדת, אך לא נענינו. הגענו למשפחת כעבנה, עודה ושרה ואמו של עודה יצאו לקראתנו בשמחה גלויה לעין. שמחנו כשסיפרו לנו שהם מנסים להחזיר את הטרקטור המוחרם בסיוע עו"ד פלסטיני מומלץ.

קשר התחיל להחשיך ואנחנו יצאנו לדרך חזרה מערבה. הגענו לצומת ירקון בשש בערב. עוד יום בלינו בחברת ידידינו בבקעת הירדן.