בקעת הירדן: כפרים וקהילות הרועים במצור, ובסכנת רעב

רוצה לספר לכם על משלוח המזון שהעברנו אתמול לבקעת הירדן.
הקריאה להביא מזון לבקעה נבעה מהמצב החמור שנקלעו אליו הפלסטינים כולם.
מחירי המזון עלו, כפי שכבר כתבתי, עקב עלויות גבוהות של הובלה. עקב כבישים חסומים ואולי עוד סיבות שנעוצות במלחמה.
אנחנו, שעוזרות בבקעת הירדן, ולצערנו רואות גם את המצוקה בשאר חלקי הגדה, צריכות לבחור איפה להשקיע. נהנים מכך תושבי הבקעה שקרובים לליבנו.
מצבם הכלכלי תמיד קשה. לא ברור לי איך הם מתקיימים. ההוצאות על החזקת העדר גבוהות מההכנסות. אומנם הם מתקיימים על גבינות ופיתות תוצרת בית, תזונה דלה שמשפיעה על מצבם הבריאותי ומצב הרוח. המעט שאנחנו נותנים עוזר מעט, אך יש לו גם ערך מעבר למזון ולליווי עצמם וזו הידיעה שמישהו רואה ושומע ונמצא.

זה טקסט של התנצלות והכאה על אוזלת יד.

אני רוצה להודות לכל הנשים אצלנו שתרמו ביד נדיבה ועוד רבים ממקומות אחרים. הגענו תוך ימים מעטים לסכום של מעל ל8000 ₪.

לעזרתנו נחלץ תושב טירה, פעיל בארגוני שלום. הוא גייס מיני מרקט בטירה שנתן את כל המצרכים במחירי עלות, וגם ארז הכל בחבילות והעמיס על המכוניות שלנו (איילת ואני) עד אפס מקום. אותו פעיל אף תרם תרומה יפה לפרויקט. איילת, שהיא נהדרת בכל מעשיה בבקעה שנים רבות, היא שמצאה את הקומבינציה הזאת ולה תודה גדולה גדולה (בת של חברתנו רינה צור).

מהדי ואני חילקנו לקהילות, לא הכרתי את כולן וחלק ראיתי לראשונה רק אתמול. הם גרים בתוך ההרים, במקומות שאפילו המתנחלים לא מגיעים אליהם. חלקם צמודים להתנחלות והם חסרי כל. שרידי הריסות מלפני חודש עדיין זרוקים לידם. מכונת כביסה שבורה, שרידי אוהל, שמיכות ושאריות אחרות זרוקות. אנשים שבאמת לא יכולתי להבין איך הם חיים. זוג מבוגר, האישה הולכת יחפה בשטח של אבנים וקוצים וטוענת שבגלל כאב רגליים היא לא יכולה לנעול נעליים. מוסרת ד"ש לדפנה. ועוד קהילות במצב יותר טוב אבל לא בהרבה.

הרגשתי קצת כמו האנגליות בהודו.. אבל מהדי עשה עבודת חלוקה יפה ונראה לי שצריך להמשיך בפרויקט המזון לא רק בעתות מלחמה. אצלם המלחמה לא מפסיקה לרגע.

ספר לי מישהו שהמתנחלים נכנסים לשטח הפרטי שלהם ועושים בו כבשלהם, לא מדברים, עושים סיבוב והולכים, ומי יודע מה יעשו בהמשך. פחד פחד פחד.