בקעת הירדן: במרדף אחרי אכזריות הכיבוש
נפגשנו כהרגלנו 9.00 במחלף ירקון.
בצומת יתמא, בדוכן הירקות המוכר לנו מהיציאה למשמרות הקודמות, 3 ארגזים מלאים כל טוב במחיר מגוחך, לחלוקה לשלוש משפחות.
ליד דומא פנינו דרומה מול התנחלות מלאכי השלום - התנחלות אלימה במיוחד שהשם לא ממש מתאים להם (בלשון המעטה).
בעין רשאש הסמוכה פגשנו את מוסא ואשתו החביבה. זמן רב לא ביקרנו אותם וכולנו שמחנו להתראות. עד לפני שנה ליווינו, פעילי בקעת הירדן, את הקהילות הללו וספגנו יחד עימם אלימות קשה ממתנחילי מלאכי השלום. לפני שנה הפלסטינים ויתרו ועכשיו כל הקהילות באזור רועות ליד הבית, וכבר עכשיו בתחילת הקיץ העשב מתדלדל. מה שאומר שבהמשך יצטרכו להאכיל את הכבשים במזון קנוי. אפילו למעיין שמתחת למגוריהם הם כבר לא הולכים עם הצאן ונאלצים לייבא מים
.
משם חיפשנו את הדרך היורדת לפסאיל בין ההרים, כי קיבלנו תלונות מהרועים מפסאיל, הרחק למטה על כביש 90, שאלחנן ממלאכי השלום מגרש אותם מאזורי המרעה שלהם, כי "כל השטח ממעלה אפרים עד אל עוג'ה (אלפי דונמים כולם בתוך שטח אש) שייך לי!" הוא נושא נשק ומאיים עליהם. האם עשרות הרועים של פסאיל נידונו לגורל דומה לזה של רועי עין רשאש?
דפנה – נהגת שודים נועזת, נוהגת ביד רמה בדרך הלא סלולה, המלאה אבנים, המתפתלת בין הגבעות. רצינו להכיר את הדרך שבה המתנחל המרושע הנ"ל מגיע אל העדרים של הרועים הפלסטינים שרועים סביב פסאיל. בשלב מסוים הדרך נעשתה בלתי אפשרית לרכב שאינו 4X4 ונורית קלת הרגליים עלתה בריצה על ההר שממול וצילמה מרחוק את הרפת של מלאכי השלום ואת השביל המגיע לרפת, שנמצאת ממש בגבול שטח האש המסומן במפה..
בחזרה, נורית בניווט ודפנה מאחורי ההגה הצליחו להיחלץ מדרך החתחתים ולהגיע לכביש הראשי. אנחנו מבחינות, שבכל היציאות מהמטעים של הפלסטינים אל הכביש הראשי יש חסימות חדשות, תלים של אבנים ואדמה.
בפסאיל נפגשנו עם מרים, שביתה נהרס לפני חצי שנה, ושוב כעבור חודש, ובנובמבר בפעם השלישית, עד שהמשפחה התייאשה ואפילו את ההריסות הם לא מפנים עוד. זו משפחה חולה מאוד. מרים מתעוורת בגלל מחלת הסוכרת הקשה שממנה היא סובלת. היא אומנם מקבלת זריקות לתוך עיניה, שמעכבות במעט את העיוורון. רגלה נפוחה מאוד ומעוקמת ונתונה בסד. בעלה, שאף הוא סובל מסוכרת קשה, נסע לרופא בשכם. הרופאים שם מנסים להציל את רגלו מקטיעה.
אני מסתכלת סביבי וחושבת שאני לא הייתי מסוגלת לחיות בתנאים האלה. מסביבם שרידי כל ההריסות, הכל יבש ומלוכלך.
הדמות היחידה הבריאה והפעילה במשפחה האומללה הזו היא דלאל, אשת הבן עימד ושניהם חיים באוהל סיירים קטן. למרות תנאי החיים הקשים, היא תמיד מכבסת, מנקה, חולבת ודואגת לכל בני המשפחה החולים ותמיד מחייכת וצוחקת. ילדים אין ואם אפילו חשבתי שיכולנו לנסות לעזור להם בעניין זה, המחשבות נסוגו למראה תנאי החיים שלהם. ביקור קשה! אחד הדברים הקשים הוא היעדר שירותי סעד לאנשים כדוגמתם, שלא קיבלו טיפול רפואי במשך תקופה ארוכה וסובלים מהזנחה עמוקה. לא פעם אנחנו מתלבטות אם נכון לנו לקחת על עצמנו מצוקה כלכלית נוראה כל כך, גם כי לא בטוח שנוכל להתחייב לה לאורך זמן. מצד שני אי אפשר לעמוד מנגד נוכח מצבם הקשה. תרומות לעזרה יתקבלו בברכה (לצביה בביט או למס. חשבון 900129089665 בבנק הדואר).
נסענו לחומסה. ראשונה פגשנו את פטמה ידידתנו, ואת שני ילדיה בני השנתיים. כאן האוהל נקי ומאוורר ונעים לשבת בפתחו. פטמה ומשפחתה נטו את אוהליהם באזור שהוא מחוץ לשטח האש, אבל עדיין בחומסה. עורך הדין שלהם תאופיק ג'בארין הוציא צו מניעה נגד הריסת מקום מושבם החדש. האזור שמחוץ לשטח האש הוא קטן ואין אפשרות שכל 11 המשפחות יעברו לשם. שוחחנו על הצום ברמדאן, על הריסות שהצבא עשה לפני כחודשיים בחומסה, והשארנו אצלם ארגז ירקות שקנינו בבוקר.
משם נסענו נסיעה ארוכה בתוך החום והיובש של ראשית הקיץ. הגענו לעוד מקבץ של אוהלים שהצבא הרס. המראה הזה כל כך מדכא. הריסות, הריסות, הכל מעשה ידי הצבא "הכי מוסרי בעולם”.
דפנה מצטיידת תמיד בגזרים כדי להאכיל חמורים שפוגשים בדרך, להם יש לה חיבה מיוחדת, וגם פה האכילה בגזר חמור שעמד בשמש..
ישבנו בפתח האוהל של עאיישה, שסובלת מאוד מכאבי גב ובגלל כאבים היא עומדת כפופה. ישב איתנו אחמד בנה הרווק, שלא מפסיק לדבר, לספר ולצחוק. נעים לשבת בחברתם, גם פה, ולמרות תנאי החיים הפיזיים הקשים, למרות התעללות הצבא בהם, תמיד מקבלים אותנו במאור פנים והאווירה מאוד נעימה. כשיצאנו לדרך פגשנו את הבן של עיישה, שהשאיר את מכוניתו אצל חבר שמתגורר מחוץ לשטח האש, פוחד שיחרימו לו את הרכב.
אחר הצהריים נסענו לפגוש את הרב אריק אשרמן, אשר הותקף בשבוע שעבר באכזריות על ידי מתנחלים בדיר ג'ריר. קבענו לגשת לשדות הזרועים בצומת טייבה (ליד התנחלות רימונים בגב ההר ) משום שמתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי של נריה בן פזי עולים עליו באופן קבוע עם פרות ומשמידים את היבול שהפלסטינים כה עמלו עליו.
ירדנו מהכביש הראשי הסלול בדרך עפר וראינו את הפרות, הרבה פרות, רועות על שטח מעובד של פלסטינים. מתנחל צעיר (מאוד) בן 13, רוכב על סוס ומנחה אותם לתוך השדה המעובד. התקרבנו וצעקנו אליו שיוציא את הפרות. הוא רכב הלאה והסתלק מאיתנו באדישות. התקשרנו לאריק שביקש מאיתנו להתקשר לחמ"ל, אבל שם אמרו לנו שהם לא מקבלים הודעות מאזרחים, ושנדבר עם המשטרה.
התקשרנו למשטרה אבל לקח להם כ-40 דקות להגיע ובינתיים העדר רמס ואכל את מה שאנשים קשי יום הזיעו ועבדו קשה עליו כל החורף. נורית הגיעה אל הצעיר הרוכב על על סוסו וניסתה להניס את הפרות מהשטח. היא צלמה אותו והוא צילם אותה, ותוך כדי התקרב אליה עם הסוס, זה נראה מבהיל. הצעיר לעג לה ודיבר שטויות ונורית הבינה שהוא בסך הכול נער בכיתה ט' וכבר מתנהג כ"אדון הארץ”.
דפנה התקשרה למשטרה ושלחה להם וואטסאפ עם נ"צ. הם הבטיחו שהניידת מייד תגיע, אך היא הופיעה אחרי חצי שנה ובינתיים עדר הפרות של המתנחל המשיכו לאכול לשובע את האוכל של הצאן הפלסטיני.
השוטר חגי אמר שאנחנו צריכות לגשת למשטרת בנימין ולהגיש תלונה, ביחד עם בעל האדמה ונתן לאירוע שם "אירוע 4971'" ובזה נגמר טיפולה של המשטרה. מהיותי חברה ב"יש דין" אני מכירה היטב את גורל התלונות שלנו, לכן בטוח שאכן ניגש למשטרה ונחפש את בעל האדמה. זה יהיה לריק.
התחיל להחשיך, הרגשנו שעשינו די ליום הזה, אבל את הכיבוש לא חיסלנו.